דף הבית » קלאמטה

הגענו לקלאמטה כמעט באופן טלפתי. זאת אומרת לא כמעט, אלא בדיוק –

לפני שנה במטוס בדרך לספרד, עברנו מעל רצועת חוף ארוכה שמאחוריה מצטופפים קוביות בתים לבנים בוהקים, ועל כל אלה צל הרים גבוהים. אמרתי לעצמי שאני לא יודעת מה זה המקום הזה, אבל זה מקום שאנחנו צריכים להגיע אליו.

כמה חודשים קדימה, אבי הזמין את החופשה לקיץ. אני הייתי עסוקה ביפן, וככה בלי שתיאמנו חלומות או מחשבות, יצא שהוא בחר בדיוק את הנקודה הספציפית שראיתי מהמטוס. אחד הבתים הלבנים, על העיקול, בדיוק לפני שההרים נכנסים לים וסוגרים את החופים.

יוון זו יוון. הכי יפה, הכי עשירה (בטבע נו מה), הכי פשוטה. המים שנצצו בטורקיז משגע, כמויות אינסופיות של עצי תאנים עמוסי פירות עסיסיים, אלף חמש מאות זנים (לפחות), (ומייד שקוטפים העץ מתמלא בעוד), המוסיקה שהלכה איתנו לכל מקום, ברדיו תחנת ארומה עם זמרות שנשמעו כמו ירדנה ארזי בואכה מירי מסיקה, ללופ מסחרר כמו הפתיח של פרנס. בטברנות אנשים, יושבים יחד שרים ומגנים. קולות יפים ועמוקים, דקים וסדוקים, צלילי בוזוקי ומנדולינות תוחמים את המנעד.

ויש בה גם גועל. איש אחד ששרט לנו את האוטו, בזמן ששחינו במפרץ שיש בו מים בזהב ובתכלת. אתונה מלאת בהפתעות וגם בהרבה עוני צורם, עליבות אפורה, אנשים עזובים ברחובות, צוענים יחפים בסחבות. המראות האלה תמיד נותנים איזון חזרה, גם לילדים שלנו שפיזרו את מעט הכסף שלהם ואת הפיצה שקנו, להומלסים שהסתכלו להם בעיניים.

יוון זו הנחמה העיקרית שלי למיקום הבעייתי שלנו במזה"ת. יוון ואיטליה. לשם אני מוכנה לנסוע תמיד שוב ושוב.

ציורים מיוון יש כאן >>

 

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים