דף הבית » יום 65, אבתסאם. הבשורה על פי אבתסאם

יום 65, אבתסאם. הבשורה על פי אבתסאם

כך נפגשנו: סיימתי את הראיון עם אבתסאם ואמרתי לעצמי ‘וואו איזו אישה’. לא רציתי שהיא תסיים לדבר, כמה עושר וחכמה. כמה שהיא יכולה להתוות דרך לנשים רבות. רציתי ממש לשים לה רמקול ולתת לה לדבר בכיכר העיר, שהנשים תשמענה ותתחברנה לפשטות ולאמת שבדבריה. מסתבר שהדאלי למה חשב על זה לפניי והעניק לאבתסאם פרס מיוחד על פעילותה למען הזולת.

מה שעוד יותר מעניין, שקראתי שוב את מה שאמרה לי, רציתי להבין מה הדבר שהשאיר בי רושם כל כך גדול. ראיתי שאין פה שום דבר שאני לא יודעת קודם. אבל יש הבדל גדול בין ידיעה, לבין לחיות את הדברים. אבתסאם חיה אותם. זה היה נשמע בכל רגע בשיחה שלנו, וזה כבר דבר לא רגיל בכלל. בטח לא כשאת מוסלמית אדוקה, שחיה בנורמות אחרות.

(–מביאה את המילים, אחת לאחת, עם הניגון של אבתסאם–)

1. אל אלו נשים את מדברת?

אני מדברת לכולם, אבל המסרים שלי והעבודה שלי, מתמקדת בעיקר בנשים שנמצאות בבית. השכבה האמצעית של הנשים, שנמצאות בין הצעירות שרק התחתנו, לזקנות שכבר התבגרו.

2. למה דווקא אליהן?

או הו, בגלל הרבה דברים. בגלל מה שקורה איתן בסוף. תסתכלי עליי, הנה, זה שאני אמא, זה לא אומר שאני צריכה להיות 24 שעות בבית. כי מה קורה, הילדים גדלים ואז האישה מוצאת את עצמה בערך בגיל 45 בין 4 קירות ועם בעל שחוזר מאד עייף בערב.

היא משעמם לה. היא לא עסוקה, היא לא יוצרת.

כמה אפשר לנקות את הבית, הנה, נקי. כמה אפשר לבשל? אלו ימים של ריקנות.

ואז מה קורה? הגבר מוצא אישה עצבנית, שעושה לו חיים קשים וככה הם חיים, או שנגמרת האהבה בבית, והם מתגרשים.הם מתגרשים כי הם חושבים שזה הפתרון. רוב הגירושים לפי הסטטיסטיקה מתרחשים אחרי 20 שנה. אומרים 'אין לי כח’, 'למה אני צריכה את הבית’. את מבינה? במקום לפתור את הבעיה מתגרשים. לא מחפשים שלום בית.

3. וכשאת פוגשת אותן בשלב הזה, מה חשוב לך להגיד להן?

שכל עמוד הבית זאת האישה. האישה כמו עץ, אם תזניחי, זה לא יהיה אותו עץ, לא אותם פרות. ואישה היא זו שצריכה לאפשר.

4. מה זאת אומרת? במה?

שתגיד לבעל שלה 'קום ותעזור לי’, זה צריך להיות מהתחלה טבעי. בהתחלה הוא אמר לך אני ארחץ כלים. תני לו לעשות.

אבל מה היא אומרת? 'לא, הוא לא יודע לעשות את העבודה כמוני’, 'לא נתתי כי אני צריכה לסדר אחריו’, 'זה לא שלך, תעזוב’.

ואז זה נעשה הרגל, והוא לא עושה. אח"כ שהן באמת רוצות עזרה הוא אומר להן 'זה לא שלי’.

אבל מה איתנו? מה אנחנו נולדנו עבד שלהם?

5. אז איך משנים הרגליות כזאת? זה עניין של דפוס מושרש

אני בעצמי למדתי את כל הדברים האלה. הלכתי לקורסים והיום אני מלמדת אותן. את מבינה? הלכתי לקורסים של מנהיגות ואז הבנתי כמה ההבדלים ענקיים בין גברים לנשים בחברה.

קודם כל גבר לא ילך ללמוד קורס מנהיגות.. כי הוא כבר מזמן מנהל.

אני מגיעה לעבודה, אני והגבר עם אותם ציונים, אותם תארים, אולי לי אפילו יש יותר מה להציע, אבל אותו יקבלו לעבודה לפניי. ואם יקבלו אותי ואותו, הגבר יקבל יותר כסף ממני. למה? כי לי יגידו תשתקי, תגידי תודה שנתנו לך שאמרנו לך שאת מנהלת, את אפילו לא חלמת על זה.

6. שזה אבסורד..

אנחנו אשמים. אנחנו כחברה נתנו לו להסתכל עליי ככה.

תראי מה יש בפוליטיקה. הגבר סוחף את כל הקולות. אני רצתי לראשות המועצה בפרדיס. שאלה ראשונה הייתה 'בעלך מסכים?’, 'איך המשפחה נותנת לך לרוץ?’  לא הבינו מה יש לנשים ולפוליטיקה. הקשר היחיד שהם רואים, זה שהנשים צריכות להגיש את הפירות לגברים, שמדברים על פוליטיקה..

אבל אישה היא זו שמנהלת, גם בפוליטיקה. מי שניהלה את מצרים, הייתה ג'יהאן ולא סאדאת.

7. זו בעיה גלובלית, אבל נשמע שבחברה הערבית זה יותר קשה

אין הבדל בין החברה היהודית לישראלית. החברה שלנו הערבית, רק בהתחלה. רק התחילה. ייקח עוד 200 שנה, אבל צריך להתעורר. מישהו צריך להגיד 'תתעוררו’.

גם לחברות היהודיות לא היה תהליך קל. הנה הצבעתי לאישה, לציפי לבני וראיתי מה עשו לה. אני בכלל לא בעד הדעות שלה הפוליטיות, בטח לא ביחס לערבים, אבל הצבעתי לה כי היא אישה.

8. מאיפה הגיעה המודעות הגבוהה שלך לנושא?

ראיתי בכל אישה מסביבי את היופי שלה. הייתה לי סבתא של אבא שלי, היא זאת שנתנה את הדרך. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב אבל אמרה 'אני חופשייה’. היא נולדה ב- 1920.  כל הזמן שאלתי אותה מאיפה הכח.

ולא רק היא, גם אמא שלי  – אמא שלי הייתה עורכת דין, למרות שמעולם לא היה לה התואר. היית יושבת איתה, ועל כל דבר היא הייתה אומרת לך פתגם, משל, ופותרת את העניין.

אמא שלי הייתה מהנדסת, כשהיא ישבה לרקום, כל כך מתוכננת ומדויקת.

אמא שלי לא ידעה לקרוא ולכתוב, וכשהיא הייתה במטבח היא לא לקחה שום ספר, ותמיד האוכל שלה היה מדויק. לא יותר מידי מלוח, לא יותר מידי מתוק. הייתה זורקת את המלח לבצק, עם היד וזאת הייתה הכמות המדויקת.

אני רואה את זה גם בנשים סביבי שאנחנו מבשלות לרמאדאן. אנחנו מבשלות מהבוקר עד הערב וככה אנחנו עובדות. אין לנו כמויות, אנחנו גם לא טועמות את האוכל, אנחנו בצום, וזה יוצא טוב, אף פעם לא היה מתוק ולא היה מלוח.

9. איך היית רוצה לראות את העתיד שלך?

כל אחד רוצה להגיד אני רוצה עתיד טוב יותר. העתיד שלי שאני קמה בבוקר, נושמת, חיה, אופטימית, מבקשת שמחר יהיה יותר טוב מהיום, ומחרתיים יותר טוב ממחר. אם לא תעשי ככה ולא תאמיני, את תשברי.

כל יום אני אומרת היום בשבילי יום חדש. אני לא יודעת מה יהיה בו. רק היום חייתי אותו. אני לא יודעת אם מחר אני אחייה.

אני בשיא השמחה שלי, אף אחד לא מעצבן אותי ולא יכול להוציא מדעתי. אם בעלי עצבני, אני אומרת תשגיח על מערכת העצבים שלך. או אני שואלת לעשות לך כוס קפה או שתספור עד עשר.

אם הילדים אומרים שאני לא בסדר, אני מחייכת. אני מסכימה כי אני אף פעם לא הייתי בסדר ואז אני כבר רגועה.

את לא מתרגשת מזה היום. פעם הייתי מפסיקה אותך ולא נותנת לך להגיד ככה עליי, מעיפה אותך לעולם אחר. מה במקום שתטפלי בעצבים שלך, את מכניסה את האנרגיה שלך הזיפתית, למה? חסר לי מחלות?

10. בהגיון זה נשמע מאד נכון, אבל איך את זוכרת את ההיגיון הזה, בתוך היום יום?

לא תמיד קל לי. יש לי חובות, יש לי בעל חולה, יש מצבים קשים, אבל אני יודעת שכמה שאת מוציאה אור, ככה תקבלי.

זה נר שאת מדליקה כל יום מחדש. מדליקה בבוקר, מכבה בערב. צריך להודות על זה. כל בוקר אני אומרת תודה. עוברת כל חלק בגוף ומודה לו שמחזיק אותי, ממש מהאצבע הקטנה.

עוד על אבתסאם מחאמיד >

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים