׳בואו ילדים, הנה השלט לבית כנסת היהודי׳ אנחנו נכנסים לסמטה צרה, באחד הרחובות בעיר העתיקה.
סמוך לדלתות הבתים עציצים מלאים צמחי נוי, ורדים ונענע, הנה השער. בפנים אנחנו מוצאים בית כנסת גדול, ריק ודי מהודר, הריצפה מקושטת באבני מוזאיקה והתקרה בנברשות קריסטל.
אנה מקבלת את פנינו בחיוך חם. אני עומדת לידה בזמן שהאחרים מטיילים מסביב. היא מספרת לי שהיא מפה. סגרה את חנות התכשיטים שלה לפני שנה ובאה להתנדב כאן. כל פעם היא שעתיים-שלוש בביכנ״ס, היא ושתי מתנדבות.
היא בכלל נולדה בכפר סבא. ׳אני צברה, צברה שלא יודעת מילה בעברית׳. ההורים שלה הגיעו לישראל אחרי המלחמה, אבל אחרי כמה שנים חזרו לרודוס, למה שנשאר מהקהילה שלהם, שפעם היו בה אלפי אנשים ונותרו בקושי עשרות. ׳היה חשוב להם שתשאר פה קהילה׳ אנה אומרת ׳ והנה היום נשארו בקושי 30 אנשים, אני לא יודעת מה יהיה, הצעירים עוזבים. הולכים לחפש עתיד טוב יותר בסלוניקי, אולי בישראל׳
יש לך ילדים? אני שואלת ׳שניים׳ היא עונה ׳אייזק, על שם הסבא, וסיימון, בני 25 ו 29 עכשיו גרים פה אבל לא יודעת מה הלאה׳ איש מבוגר נעמד לידנו ׳תכירי זה סמי, הוא מפה. הוא חזר מאושוויץ. סמי תראה לה את המספר׳
אנה משאירה אותי עם סמי לרגע, הוא מספר שכבר היום לא נשאר כלום. כמה יהודים ואין כשר, אין מניין, אין תפילה.
אנה חוזרת עם התפילין בידה, ׳הנה בבקשה׳ היא מגישה אותם לאיש שלי ולבחור ישראלי נוסף, שביקשו להניח תפילין במקום עמוס הזכרונות הזה.