סיכום ביניים: אני מאחורי המילים

עוד 312 יום. אבל מי סופר?

בתוך כל הימים שעוברים, יש הרבה התרחשויות שמלוות אותי. עכשיו שאני מרגישה שיש לי ‘קהל’ שאני יכולה כבר לדבר איתו, משתפת אתכם בכמה מהדברים, ובסוף מגיעה גם אליכם ( :

החודש הראשון התחיל

בהתחלה היו רק פחדים. ממש רק פחדים. שלא ייפול השרת. שלא תהיה הפסקת חשמל. שיהיו לי מספיק נשים. שלא יתחרטו. שאנשים יקראו. שאצליח לעמוד בקצב. רק אחרי כמה ימים הצלחתי להירגע. וגם רק לכמה רגעים, עד שזה בא שוב. הפוסטים ניהלו אותי.

יום עם ראיון 'טוב’, היה מעיף אותי. יום שהביקורת העצמית עבדה שעות נוספות, הוריד למטה.

לא היה לי מושג שככה זה יראה. לא ידעתי למה אני נכנסת. איזו אינטנסיביות. איזו עוצמה ואיך שזה משפיע עליי. אני חיה את הפרויקט כמעט בכל רגע. כשאני הולכת לישון, כשאני נוסעת עם הילדים באוטו, שאני יושבת בקפה. זה כל הזמן סביבי ובתוכי. כל אחד שמדבר איתי שומע מה שלומי ומה שלום הפרויקט, כמו ילד קטן שהתוסף למשפחה.

ואם כבר משפחה, אז נכנסו מושגים חדשים הביתה –  'איפה אמא? אמא בבלוג’, 'אמא אל תפריעי, אנחנו עושים פרויקט’ ולפעמים אני גם שומעת תלונות סמויות 'מאז שיש לה את הבלוג, היא הפסיקה להכין צהרים..’  אבל בגדול כולם הבינו את הסיבוב, ומאד מפרגנים, בעיקר האיש שלי!

ועם זאת, אני ממש מכריחה את עצמי לעשות קאט ולזכור שיש לי את החיים הרגילים, שאני צריכה להמשיך לנהל. עבודה, בית, חיים. זה מאד שואב.

אבל אני רוצה עוד!

שלשום הגיע פתק לחבילה בדואר. אם לא הייתי אכולת סקרנות מי שולח לי חבילה, אין מצב שהייתי מחכה בתור 40 דקות. בינתיים אני שומעת, יחד עם כל הממתינים את האישה העגילים הגדולים מספרת על הפריצה למשרדים שלה: “הכל לקחו. את הלפ טופ החדש, ככה עם הקרטונים שלו”

לא רציתי לראיין אותה? ברור שכן.

אחר כך הצטרפה גברת-מחרחרת-ריב. מכירים את אלה שהתפקיד שלהם זה לדרבן את התור 'נו, מה קורה? למה לא זזים שם? יאללה, יש לנו לבשל, יש לנו לסדר, קדימה’ רואים שהיא בתפקיד על בסיס קבוע. ומה, אותה לא רציתי לראיין? גם בטח שכן

אני רוצה לראיין את כל העולם.

לפעמים.

ואם לפעמים לא בא לי?

אין דבר כזה. מחויבות זו מחויבות. חג, שבת, כל יום. עידית אמרה לי אני לא מבינה למה לא עשית בלי שבת, מיטל אמרה לפחות היית עושה רק סופי שבוע, אבל בשבילי היום יום, זה כל העניין. מצאתי את עצמי בחופשה משפחתית מכוונת את האייפון לשמים, שיקלוט משהו במדבר הזה, כדי להעלות את הפוסט היומי. תקראו לזה הקרבה, תקראו לזה השקעה, אתם צודקים! אבל אחרי זה בטח תשאלו כמו כולם:

בשביל מה?

או, שאלת השאלות. יש מלא תשובות, רוצים? כי הנשים מעניינות אותי לאללה, כי הן מרגשות, הן מביאות לי השראה, שולחות אותי למקומות רחוקים גם כשאני לא זזה מהחדר עבודה, כי יש משהו באתגר הזה שאני אוהבת לעמוד מולו ולפצח, הגילוי שהנשים מגיעות אליו בחלק מהראיונות, מגניב אותי, החיבורים, או החיבורים!

להמשיך? כי יש עוד, אבל בעצם עוד אין לי את התשובה הממש מוחצת. היא תתגלה רק מהדרך. למרות שלא פעם אני צריכה אותה ברורה, מול הפנים. כמו ברגע השיא שהגיע ביום ה – 45.

דיאלוג בחשכה. “תזכירי לי למה אני עושה את זה?”

אחותי באה לבקר. נכנסה וראתה אותי במטבח בלי אוויר.

בלי שלום, בלי כלום, אני יורה – “אין לי מרואיינת למחר! כל הפסח הזה פשוט מייאש, אני לא מוצאת זמן לדבר עם עצמי, ועד שכן אני ממציאה זמן, כולם בחופש, כולל מי שרציתי מאד למחר. את מוכנה להסביר לי למה אני עושה את זה? למה אני צריכה את הלחץ הזה??”

מאחותי זכיתי למבט של 'יו את לוקחת את זה קשה, אבל יהיה בסדר’ והלכה. אחרי שעתיים היא מתקשרת:

היא: יש לי תשובה בשבילך. את זוכרת שאת עושה את כי  – זה בגלל שבחרת שזה יהיה התהליך שלך. תזכרי שאין סוף לנשים. אין סוף לסקרנות. כל אישה יכולה להיות הסיפור של מחר –  ואם כבר אז יש לי בשבילך מישהי למחר!

אני: כבר יש לי מישהי

היא: יופי, בכל מקרה תתקשרי לספרית שלנו את חייבת כבר לראיין אותה, את שירה.

אני: היא האישה של מחר

היא: מה?? בגלל מה שאמרתי עכשיו או שקבעת איתה?

אני: לא, אותה רציתי מראש, והיא חזרה אליי, הערב יש לנו ראיון

היא: את רצינית? יו מה לא נראה לא מוזר? איזה קטע. ואצלי זה הגיע כי חשבתי על גוונים בכל אישה, גווני בשיער והגעתי לשירה בחורה עם הרבה עניין.

חיבורים. צירופי מקרים

טוב זה החלק האהוב עליי. ההזוי עליי. מה שקורה פה, שזה כבר מעבר לבינתי. זה יהיה קצת טרחני לעשות רשימה של דוגמאות, כי זה קורה פשוט כל הזמן. הסיפור של אילנה, הוא אחד לאחד, כולל השמות, הסיפור שלי מהבית, הסיפור עם עמליה שגיליתי שהיא המודל רישום שהכי אהבתי, מלפני  15 שנה, עם כרמלה שהתחברה לי בדיוק לאנרגיות. יש כל כך הרבה..! זה מרגש, מפתיע, מעניין.

אין ספק שאני גם מייצרת חיבורים, חלקם מאולצים, אבל עושים לי נחת. כמו למשל שגיליתי למורן מגל יש אחות בשם דר, שזה כמעט דריה מגל, הבת שלי, שגם ביקרה אותנו פה.

השמות

חניתה, חיניה, סאלי, ג'ני, פמלה, סלעית, צביה, קרני, ז'נט, ויש את של"ג בדרך ואת שפה

שמתם לב למה שקורה פה עם השמות או שזו רק אני? אנחנו הורי הדור החדש, בטוחים שהבאנו אותה בשמות ייחודיים לילדים שלנו, ונחסוך מהם את 5 מיכליות בכיתה. דווקא המקבץ שמות עד כה בפרויקט, מראה שהיו עוד כמה הורים שחשבו על זה קודם.

ועכשיו אתם

הגעתם עד פה? זה מאד משמח! אני רוצה לומר תודה גדולה שאתם פה (כן יש גם כמה גברים). שהצטרפתם לרעיון המשוגע שלי ואתם מעודדים, מגיבים. אני עוד לא תופסת שזה תפס, (כמו שרונית אומרת). ש'אתם’ זה כבר הרבה אנשים. הרבה יותר ממה שהעזתי לפנטז בהתחלה.

בהתחלה לא ממש הרגשתי, כי השיחה הייתה מפוזרת על הרבה מידיי קירות, והרבה במיילים. רק עכשיו הקיר של הפרויקט הופך להיות הכתובת הרשמית לתגובות.

ובקשה לסיום, עכשיו זה שלב שאני מרגישה מספיק בנוח להרחיב את המעגל ואת המודעות לפרויקט. אמנם אני עוסקת בשיווק כמקצוע, אבל לא בא לי לערבב ביזנס ופלז'ר. אם מוצא חן בעינכם, אתם מוזמנים לספר לחברים שלכם, לעשות את ה share כשיש ראיון שמעניין אתכם, ומי שיבוא ויצטרף, יבוא!

תודה!

זהו, זה רק סיכום ביניים. ממשיכים קדימה.

רק עוד 312 יום לפנינו, אבל מי סופר..

ענת