יום 67, דלית. הרמוניה

כך נפגשנו: הגעתי לבית של דלית וברגע אחד הרגשתי כל כך נינוחה, אפילו שהמקום חדש לי לחלוטין. העיצוב דיבר אליי מכל מקום, מהקירות, מהעציצים, מהקפה.

היו המון דברים מסביב ולא היה עומס, היו המון צבעים, והכל שקט. הרמוניה. זאת המילה. מה שמעניין זה שבשיחה עם דלית, האישיות שלה שבאה לידי ביטוי, היתה צבעוניות, מסקרנת, הביאה לימוד, והכל באותו מיקצב שקט, הרמוני, כמו כל מה שמסביב..

1. כל כך מעוצב פה ונעים, תראי איך את מסדרת את הגרברות הצהובות האלה בעדינות..איך סידרת יפה את העוגיות והקפה, הקפדת על בחירת הכלים

בשבילי עיצוב זה לא עניין, זו פשוט דרך חיים. זה איזשהו צורך שאני מרגישה. חלל מעוצב, מעשיר אותך, מרגיע, מאד מפרה. הערך המוסף נמצא מאחורי העיצוב, הוא המטען שנמצא שם, גם אם לא מודעים לכך שהוא שם.

כשקנינו את הבית פחדתי שהוא יהיה יפה מידי. ראינו שלד אפור ומתפורר ואני כבר ידעתי איך הוא יראה. היה לי חשוב שהתוצאה תהיה בעיקר נעימה. היום אנשים נכנסים לפה ודבר ראשון הם אומרים ‘כמה נעים פה’. זה מדהים כי הם לא אומרים 'כמה יפה’, אלא 'נעים’, זו המילה המדויקת.

2. מה קורה אם אין לך את העיצוב מסביב?

זה צורם לי. אני מבחינה בפרטים לחיוב ולשלילה, הפרטים חודרים מעטה וזה לא משהו שקורה במודע. זה לא חלק מבחירה, זה סוג של אישיות. חלק מיכולת וגם רגישות, אתה חשוף יותר, לפעמים זו גם פגיעות.

3. לאן לקחת את זה בעבודה שלך?

חקרתי את הרגישות הזאת דרך עבודה של להבין מי אני כפרסונה. אחרי הרבה שנים שעסקתי באופנה, התחלתי פתאום לצייר. הרגשתי שאני עוברת תחום ובאמת בעולם האמנות, נתקלתי בחומות האלה של האבחנה – מי את.

מצד אחד הגעתי להישגים יפים באופנה, הייתי מרצה בשנקר כמה שנים, יצרתי המון. מצד שני, נתקלתי בתגובות של או קי, זה היה באופנה אבל כאן בציור מי את בעצם, את לא באה מעולם האמנות. זה כמו להתחיל מהתחלה.

4. לאיזו עבודה החקירה הזו הובילה אותך?

עשיתי על פני שנתיים סדרה של תיקים, שהתעסקה בנושא הזה. זו הייתה סוג של התרסה. עבדתי על קנבס, ולקחתי תיקים שלי, שאני יצרתי ומכרתי וקיבעתי אותם אל הקנבס, צבעתי עליהם, יצרתי איתם משהו חדש.

תיק הוא פריט אופנתי, הוא מכיל, הוא בשימוש ביום יום ובעצם הפקעתי אותו  מתחום אחד והעברתי אותו לתחום אחר. פתאום התיק הוא כבר לא תיק, הוא תבליט ,הוא תמונה, הוא יצירת אמנות. המשמעות שונתה.

5. מה הייתה המשמעות עבורך בסדרה הזאת?

זה התחיל בשימוש בתיק כמטאפורה לפרסונה, לשאלות כמו מי אני ומה אני. גם כסוג של עימות עם עולם האופנה, של חשיבות החזות אל מול התוכן.תיק כמייצג משהו כמשהו חיצוני. בתהליך העבודה על הסדרה, יש שבע עבודות בסדרה, התיק עבר תהליך של פירוק ובעבודה האחרונה קברתי את הגזרות ומסגרתי אותן.

אז הבנתי לגבי עצמי, שמה שאני לא אעשה – זאת אני! אין בי תחומים שונים. זה לא משנה אם יפרשו את העבודה כתיק או כקולאז’, שכך הסדרה מסתיימת, כקולאז’, בסוף זו אני. והיכולות שלי יכולות לבוא לידי ביטוי בתחומי יצירה שונים, וזו הגמישות שלי להכיל את הפרסונה בצורה יותר חופשית.

6. את באה עם פרשנות עמוקה לעבודות, יש כאלה שיראו בתיק רק תיק, זה חשוב לך שיבינו למה התכוונת?

זה עניין של קונטקסט. כשאת רואה תיק מקובע על קנבס, יש לו ערכים נוספים

7. חשוב לך שיבינו מהם הערכים שלך?

בהתחלה הייתי כל כך מעורבת רגשית שאני זוכרת שהייתי צריכה לכתוב טקסט לתערוכה, כתבתי משהו מאד עמום. רציתי שיבינו שיש משהו עמוק, אבל לא רציתי להיחשף. זה היה מאד סתום. אחרי 4 שנים קבלתי טלפון מפרופ’ באנגליה שבדיוק ערכה ז'ורנל בנושא אופנה ויופי והיא רצתה לדבר על העבודה שלי במאמר מערכת.

שלחתי לה את אותו טקסט מאז, והיא חזרה אליי ואמרה לי תכתבי שוב. תכתבי ברור ופשוט כאילו אני תלמידת תיכון. ישבתי לכתוב ותוך 5 דקות כתבתי בקלילות טקסט שיצא מאד אמיתי, נכון ומדויק, מבלי להרגיש שחשפתי את עצמי ערום ועריה.

8. מה הבנת מזה?

הבנתי את המשמעות של ריחוק בזמן. אז לא היו לי תשובות, אבל כשהשיח הפנימי הסתיים, זה היה מאד פשוט.

דלית שחר >

 ———

רוצים-רוצות להגיב? הכנסו כאן לפייסבוק 

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים