תפריט
נפגשנו כך: אני תופסת את אפרת עם הסכין. סכין יפנית, היא בדיוק מורידה את העבודות מהקיר. בדיוק אתמול הסתיימה התערוכה שלה ועכשיו היא אוספת הכל ועוד רגע חוזרת לנדודים ולמחקר. אני מדברת עם אפרת ומרגישה שהיא מין אנתרופולוגית במובן הישן, עם ה'פאשן’ לדבר, למחקר, מין רות בנדיקט בת זמננו. באותה מידה, אני מרגישה שאולי היא בכלל מין פפינו, שנודד עם התאטרון שלו ובדרך משמח אנשים.
1. איך זה מרגיש עכשיו, כשאת מורידה את העבודות?
וואו, זה כיף. כל עבודה שאני מורידה אני מתייחסת אליה, מודה לה.
2. מה העבודות האלה באו לומר?
זו תערוכה שמציגה מחקר שעשיתי בארבע השנים האחרונות בו למדתי על תרבות הודו דרך מסע, איסוף ותיעוד צעצועים מהודו ונפאל – את האופן שעושים אותם, מוכרים אותם ואיך הילדים משחקים בהם. יש פה רצון להזכיר לילדים המערביים שאפשר ליצור בעצמך ולהחזיר את הפשטות, העשייה הידנית והיצירתיות, כמו שאפשר וכמו שראיתי בהודו בשנים שחייתי שם.
3. מה עשית שם?
נסעתי ללמוד צילום באוניברסיטה. אנשים רגילים לשמוע שנוסעים ללמוד בהודו מוסיקה, ריקוד, אמנות… אבל אני נסעתי ללמוד צילום. הצילום גרם לי לצאת למסעות ודרך התיעוד, יכולתי לשתף אנשים ולו במעט בחוויה הענקית והמשנה חיים הזו שעברתי.
4. זה באמת מאד מפתיע, איך התגלגלת דווקא ללימודים בהודו?
לפני כמה שנים, הייתי תקופה קצרה בהודו וחזרתי משם עם חומרים לתערוכה שהצגתי בסופו של דבר במדיטק בחולון. תערוכה של חפצים בעבודת יד שהבאתי משם, ואספתי כחלק ממחקר ראשוני שעשיתי. התערוכה זכתה להרבה תשומת לב ואורחי הכבוד היו שגריר הודו בישראל ואשתו.
אחרי התערוכה באתי לשגרירות ורציתי לשמוע איך הם יכולים לעזור לי להתקדם עם המחקר. הם הציעו לי להגיש בקשה למלגת לימודים בהודו. בכלל לא חשבתי על אפשרות כזאת, באתי לשגרירות בלי ציפיה לסוג עזרה מסויים, אלא עם ראש פתוח, וזה מה שקרה.. קיבלתי את המילגה ונסעתי ללמוד צילום ב’אלהבד’.
5. עם איזה רגשות נסעת לשם?
באתי מתוך ידיעה שאני נוסעת אל הלא נודע. מסע. אמרתי לעצמי שבמקרה הכי גרוע, אם לא מסתדר אני אוספת את הפקלאות וחוזרת
6. ומה פגשת במציאות?
זו עיר די מבודדת מבחינת תיירים, 3 שעות נסיעה מוארנסי. האוניברסיטה המקומית נחשבת מאד מכובדת בעיני ההודים, אבל אי אפשר לומר שהלימודים במחלקה שלי היו מספקים.
7. עם מי התחברת?
היו לי חברים בודדים, אך לרב היה קשה להתחבר שם עם מישהו. תיירים כמעט ולא היו שם, והמקומיים הסתכלו עליי כעל איזה ‘ווירדו’ שהגיעה לשם. הרי הם בחלומם רוצים לנסוע למערב וללמוד, היה להם קשה להבין למה אני באה אליהם ללמוד.
בנוסף, גיליתי על בשרי שיש הערכה מאד נמוכה לנשים, בטח לאישה מערבית שנמצאת לבדה. אם את מדברת עם גבר יותר מכמה דקות הוא בטוח שאת מעוניינת בו, באיזשהו אופן וגם הבנות מאד צעירות ברוחן, קשה היה להן לגשת אלי, הן היו מאד ביישנות, צחקניות.
גרתי בבית של משפחה מקומית שזה היה סיפור בפני עצמו ובאמת חוויתי המון לבד, אבל יכולתי ככה ללמוד המון דברים על התרבות ההודית והצלחתי למצוא את האיזון שלי.
8. דרך מה?
נסעתי הרבה לורנאסי. המשכתי את המחקר שלי על עולם הילדים, היצירה והצעצועים והתפתחתי איתו. הצלחתי לשלב בין העולמות – מרגע שמצאתי את וארנסי, מצאתי בלאנס, שזה מצחיק כי זה מקום די מטורף…
אחרי זמן מסוים התחלתי להתקרב לנושאים שעניינו אותי, כמו נהר הגנגס. התבוננתי בטקסים, בתפילות, בחגיגות האינסופיות שיש בנהר הזה, בעצמה האדירה שלו והתחלתי לקחת בזה חלק.
9. מה זה עשה לך, העצמה הזאת?
המסע שלי סביב הגנגס היה בכל מיני אזורים סביב הנהר. זה שאב אותי, הייתי איתם, עם המקומיים בתוך החוויה של הנהר. הרגשתי אותו. הוא הפך להיות אמא עבורי כשם שהוא אמא לכ"כ הרבה אנשים.
ברישיקש (וגם בורנאסי) טבלתי כל הזמן, והרגשתי שיש עצמה חזקה מעבר למים, והיא מנקה. לא רק מבחוץ, אלא מנקה נפשית. מים זה ריפוי. אחרי כל המסע, עשיתי תערוכת צילומים בנושא הגנגס שהציגה בורנאסי.
10. איך ההודים הגיבו למה שהצגת? מה עלה שם?
דרך הצילומים שיקפתי להם אותם, מה הבן אדם שמגיע לשם מבחוץ, רואה. שני דברים מאד חזקים עלו: מצד אחד העוצמה של התפילות, כל האמונה מסביב, ומצד שני לא היה ברור לי איך הם לא מבינים את משמעות המים כמים ומאד מזהמים אותם.
לדוגמא, אם פעם בכל תפילה היו זורקים פרחים לנהר כחלק מההוקרה והאהבה, היום זורקים את הפרחים בתוך שקית הניילון שקבלו כשקנו אותם…ואת זה שקפתי להם…התגובות היו נפלאות ונפתח בפני עולם של הזדמנויות אמנותיות.
11. מה עכשיו?
אני ממשיכה עם המחקר, עם סדנאות ועם התערוכה. השאיפה שזאת תהיה תערוכה נודדת בעולם.
12. מה המקום הבא?
אלוהים מתכנן עבורי…אני יכולה רק להאמין ולקוות שאגיע למקומות טובים.
–אמן—
צילום אפרת שקד. NamasToy
———
אהבתם? שתפו את הפוסט | הצטרפו לפייסבוק כאן >
