שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 128, עינת. הוא עוד ישוב

כך נפגשנו: כמעט בכל נסיעה לירושלים כבר יש לנו תחנה קבועה. עוצרים באוהל המחאה, הילדים לוקחים סרט, מציצים פנימה. אני עומדת ליד, לא ממש מעזה להיכנס. מה אגיד? מה עוד אפשר להגיד? שיחה קצרה עם המתנדבים. כל פעם מישהו אחר, הפעם עם עינת. אחר כך מחשבות זולגות לתודעה על איך ומה יהיה והילדים שואלים עד מתי נבוא לכאן? ויש בעיקר שתיקה.

1. הרבה אנשים מזדהים, אבל את עוזבת בשבת בבוקר את הבית, ובאה לכאן, להתנדב. מה גורם לך לעשות את זה?

אני קיבוצניקית, ככה שלתרום לחברה זה בילד-אין בתוכי. תמיד עסקתי בהתנדבות כל שהיא, אם זו  משפחה של אתיופים שליוויתי שנתיים, או השנה התנדבתי במועדונית אצלנו, עזרתי לילדים בשיעורי בית.

בפעילות באוהל, אני לא רואה את זה כמשהו של התנדבות, זו לא תרומה לחברה, אלא כמו אמא לאמא, יותר מלב ללב. לתת להם את ההרגשה שאנחנו איתם, לתת את החלק של האמפתיה.

2. על מה את אחראית? איזו פעילות את עושה?

התחלתי לבוא אחרי הצעדה, לפני שנה. אני נוכחת במקום. המון אנשים באים ושואלים, אנחנו  נותנים את הסרטים, מחתימים ומוכרים את החולצות. מבחינתי זה להיות איתם – עם ההורים, לייצג אותם. הרבה חושבים שאנחנו קשורים באופן משפחתי ואנשים מנחמים אותנו, אומרים ‘וואו הלוואי שלא תצטרכו לשבת יותר’. הם לא יודעים שאנשים באים בהתנדבות, כל אחד יכול יבוא.

3. מה את מרגישה שם?

די כבד לי שאני רואה אותם או שאנשים מדברים. לפעמים עולות לי דמעות. אני לא רוצה לתת להם (להורים) את ההרגשה שזה עניין אישי שלהם. זה לא – אתם מול הממשלה, מול העולם, גם לי יש חלק בזה. הבן הצעיר שלי הוא חייל, שזה עוד יותר מחדד את התחושה של הערבות ההדדית, הייתי עושה הכל בשבילו, אבל גם אם לא היה לי בן חייל, זה עדין מה שאני מרגישה.

4. בטח לא כולם חושבים כמוך, גם את זה את שומעת?

שומעת ואני עונה לאנשים מהמקום שלי. אני לא מרגישה צורך להציף אנשים או לשכנע אותם. הרבה אנשים חושבים שיש מחיר שצריך לבחון אותו. הבן שלי אומר את זה 'אולי לא בכל מחיר’. אני אומרת לו 'יותם, בכל מחיר! ילד זה לפני הכל!’

5. יוצא לך לדבר עם נועם ואביבה?

לפעמים אבל אני נמצאת בעיקר ליד, כי כבר אין מה להגיד. כל המילים נאמרו ולא בא לך סתם לדבר על דברי חולין. זה משאיר אותי בפשוט להיות. אנחנו פשוט שם.

6. זה מאד יפה. הרבה אנשים מעמיסים מילים מהמבוכה. בשנה שאת שם, זכור לך רגע שנגע לך במיוחד?

כשאת רואה ילדים שבאים עם התמימות שלהם, מביאים ציור או קושרים סרט זה מאד נוגע. ילדה שביקשה להביא את הסרט לגן, ילדה אחרת שלקחה סטיקר לדבר בשעת חברה. זה הנגיעות . אני לא מצפה מהילדים שיתחברו לזה, ממבוגרים אני מצפה, הם רק ילדים, וזה מרגש.

עינת כספין.

 ———-

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים