תפריט
נפגשנו כך: אחרי שסיימתי את הראיון עם הטי, ישבתי והרהרתי לעצמי. אין סיפורי שואה שמחים, אפילו סיפור כזה כמו של הטי, שהוא כולו נס גדול, מלא בעצב, בכאב, שגם אם אדמיין, לא אבין.
אבל הרגשתי ניצחון שהטי פה, שיש לה משפחה, שהיא נשמעת אישה שמחה, כי הסיפור שלה מזכיר סיפור של מישהי אחרת, ששם זה לא קרה. אנה פרנק. אותו מקום, אותן שנים, אותו הגיל, והכל בכל זאת – אחר. הטי, פה.
1. בת כמה היית כשהתחילה המלחמה?
הייתי בת עשר בערך, חיינו בהולנד
2. את זוכרת אם ידעת בהתחלה שמשהו לא טוב קורה?
לפני שהתחילה ממש המלחמה היו כל מיני דברים שהיה לי אסור. בהתחלה אסור ללכת עם כסף וזהב ואח"כ אסור היה ללכת לבית הספר, עד שיום אחד אבא שלי לךקח אותי לאנשים הולנדים מאד נחמדים, סגר את הדלת ואמר שאסור לי לצאת. אבא שלי הבין שקורה משהו לא טוב, היה לו חבר מגרמניה שסיפור לו מה קורה שם. אני זוכרת שהוא אמר ‘אנחנו אבודים’
3. כמה זמן לא יצאת משם?
לא יצאתי החוצה 3 וחצי שנים.
4. מה עשית בכל הזמן הזה? מה הרגשת?
זה היה בית גדול, משפחה נחמדה, ששמרה עליי. לא הרגשתי שזה סוף העולם. קראתי המון, הביאו לי ספרים מ – 3 ספריות שונות, כדי שלא יחשדו ויתחילו לשאול למה הם קוראים כל כך הרבה ספרים..
תמיד חשבתי שזה טוב לי שם, רק אחרי שנים הבנתי שזה לא היה טוב. שם הייתה תקווה כל הזמן שהמלחמה עוד מעט נגמרת. זאת תמיד התקווה של כל מי שבמלחמה.
5. איזה מין פחד הרגשת בשנים האלו?
הרגשתי פחד גדול שמרגישים שמקבלים את החיים בחזרה.
פעם אחת היו החיילים בבית, הפכו את כל הבית. אני התחבאתי במטבח, ובסוף רק לשם הם לא נכנסו. אח"כ הייתה עוד פעם שהם באו ואז היה איתי בבית עוד ילד מגרמניה, היינו לבד. תמיד הזהירו אותנו לא לפתוח את הדלת. יום אחד צלצלו והבנו שאלו החיילים. בסוף הם נכנסו מהגג ישר לחדר שלו, שאלו אותו אם הוא רודי, רצו לדעת איפה ההורים שלו ואם הוא לבד והתחילו לחפש בכל הבית.
הוא ירד איתם למטה וביקש אם הוא יכול לקחת כמה בגדים. הוא נכנס לחדר שלי ואמר “תשכבי אל תזוזי, אני לא אמרתי להם שאת פה” . הם לקחו אותו והוא נסע לאוושויץ ואח"כ לא ראו אותו יותר. ילד בן 11 הוא היה. הציל לי את החיים.
המשפחה שגרתי אצלה היו דתים, פרוטסטנטים אדוקים, הם תמיד אמרו 'אלוהים שומר על הטי’
6. את זוכרת איך זה היה, שסוף סוף יכולת לצאת החוצה?
בהתחלה לא רציתי לצאת החוצה, פחדתי ללכת לרחוב. אחר כך כשכבר יצאתי, חיפשתי את החברות שלי מלפני המלחמה ואת בית הספר. תכף מצאתי אותם, הם לא היו יהודיות. מהר מאד חזרתי לבית ספר והתחלתי לחיות מחדש. חזרנו הביתה ודאגו שאעשה לשיעורים, כאילו חזרה לשגרה.
7. ובכל זאת, מה המלחמה השאירה בכם?
אמא שלי הייתה עד סוף חייה מאד עצובה ותמיד בכתה. אני יכולה להבין אותה, אף אחד לא חזר מהמלחמה. כל המשפחה של ההורים שלי הגיעו למחנות.
8. מה את אוהבת לעשות היום?
היום יש לי חיים טובים יש לי ילדים ו- 11 נכדים נחמדים וטובים. אני עדין אוהבת לקרוא וגם לבשל, לראות טלוויזיה, עבדתי המון, היום יש לי חיים קלים.
