תפריט
כך נפגשנו: כבר כתבתי ו שמחאה הזאת כבר עושה טוב, ומביאה לחיבור בין אנשים, הנה למשל אני והילה. אנחנו מכירות הרבה זמן, אבל חוץ ממחמאה שקבלתי ממנה לפני שנתיים על איזו שמלה, לא ממש יצא לנו לדבר.
אתמול, כשהייתי שוב עם אותה שמלה.. מצאנו את עצמנו יושבות יחד בקבלת שבת במאהל בפרדס חנה ומדברות על פחד. די מפתיע לשיחה ראשונה. להילה יש מבט תמידי בעיניים של בטחון ונחישות, אבל כמו שהיא אומרת ‘כמה טוב שכולנו אנושיים’.
מעניין לראות איך הגענו לזה, הנה בקצרה 'מאחורי הקלעים’: ישב לידנו בחור שגלגל טבק. אמרתי לו שהוא עושה לי מבחן אופי כי אני כבר חודשיים לא מעשנת. תוך כדי שהבחור מסביר לי מה הרווחתי מזה, הוא מנסה להצית את הסיגריה ולא מצליח. אין אש.
צחקנו על זה שזה בעסה להיות בלי אש. סיפרתי להילה שבימים עברו, יכולתי לשלוח נהג מונית שיביא, ואז הוספתי שפה זה לא היה קורה, כי אין פה מוניות. 'או הו יש פה, ועוד איך’ היא אמרה.. דברנו על מוניות וזה היה הרגע שהילה אמרה שיש לה רישיון, אבל הייתה תקופה שהיא לא נהגה 20 שנה.
התחלתי להקליט, ברקע שומעים את האנשים מסביב שרים ומנגנים 'לכה דודי’
למה?
הבנתי די מהר את עניין האחריות. בגיל 17 אחרי שעשיתי רישיון, חזרתי ב- 5 בבוקר מאיזה מקום. לרגע מצאתי את עצמי יורדת מהכביש, ממש נוסעת מחוץ לכביש ומהר עולה עליו חזרה.. זה היה מבהיל והבנתי שאני לא מספיק סומכת על עצמי בעניין של נהיגה.
כל העניין של נהיגה זה חיים ומוות, זו אחריות מאד גדולה.
היום את נוהגת?
אני נוהגת רק למקומות קרובים או שאני מכירה אותם
איך פתאום חזרת לנהוג?
יום אחד אייל אמר לי קחי את האוטו וסעי. גרנו אז בחיבת ציון והוא ביקש שאקח את הבת שלנו לכרכור. פשוט נסעתי, אבל עשיתי כזה טור של מכוניות מאחוריי..ואם היית יודעת לאן הגעתי.. קרוב מאד לתל אביב..
שמתי את הילדה בכרכור, ואז התחלתי להסתבך, נסעתי למקומות לא קשורים. הייתי צריכה להניק את הקטנה, וכבר הייתי בלחץ לחזור ואני קולטת שאני לא בכיוון. איכשהו יצאתי ונסעתי בכביש החוף עד שקלטתי את עצמי במחלף שפירא, עומדת עם האוטו נגד כיוון התנועה.. ואז שוב הבנתי בפעם המי יודע כמה.. שאני בחורה מאד מוכשרת, אבל לא כדאי שאני אעלה על הכביש.
זה רק הפחד? את מבינה מה זה?
אני חושבת שאני מבינה את זה. נהיגה זה סוג של לחץ חברתי אתה צריך להיות כל הזמן באינטראקציה עם כולם. לדעת מה עושה זה מימנך, עם זה משמאלך. אם אתה רוצה פתאום קצת להאט, אתה לא יכול, אתה חייב כל הזמן להיות בקצב מדוד עם כולם.
למישהו קצת אינדווידואליסט קשה לו עם זה, כי הוא מרגיש את עצמו הרבה פעמים לא משתלב
אבל זה חוסם במידה מסוימת את החופש שלך, בטח ביישוב כזה, את לא יכולה להגיע למקומות שאת רוצה..
ברור שזה חוסם אותי. אני יותר מוגבלת וזה מחיר שהוא לא שווה, אבל יש גם את הצד השני של הזהירות – השיא היה שמצאתי את עצמי עם שלושה ילדים באוטו, אחרי שהמחסום של רכבת ירד לי על האוטו, שוב הבנתי שאני צריכה להיזהר, שאני אדם מאד אחראי, אבל יש לי בעיה להתנהל כמו כולם על הכביש. יש אנשים שאין להם תפיסת מרחב כמו לכולם.
את לחוצה כשאת נוהגת?
אני ממש לא לחוצה ואני נהגת מצוינת, זהירה מאד אבל הבעיה שלי מתחילה בכבישים מהירים עם מסלולים
את נוסעת בכביש 6 ?
לא, למרות שהייתי יכולה. אני תמיד אומרת שאחרי שהילדים יגדלו, שלא אהיה כל-כך צריכה לדאוג לכולם, אני אסע. אולי אז אני פשוט פחות אפחד שיקרה לי משהו. כנראה זה משהו שנשאר בי מאיזה גלגול..
את רוצה להשתחרר מהפחד?
כן, אני פשוט צריכה לנהוג
ואם תשחררי, לאן היית רוצה לנסוע?
לתל אביב, ברור
תל אביב?? זה מקום נורא לנהוג בו! הכי נורא..
הכי נורא, אבל אני תל אביבית ואני מכירה את תל אביב מצוין. שם גם רכבתי בכבישים על אופניים, אני חיית אופנים.
במשך 8 שנים היה לי שם קו סנדוויצ'ים, ונסעתי עם אופניים כמו ריקשה, של הסוחרים, בכבישים הכי סואנים, דבר שהוא די מפחיד לרוב האנשים ומזה לא פחדתי. התחושה הייתה שאני לא סגורה בתוך קופסא ויש לי יותר שליטה.
זה נשמע כמו פרדוקס מטורף
לגמרי.
(– בדיוק נגמר השיר, התחיל חדש. אנחנו התחלנו עם סיפורי האופניים, עם בת הזוג של האיש שרצה אש, שגם היא לא נוהגת, רק רוכבת על אופניים, וזה כבר סיפור אחר לגמרי –)
