כך נפגשנו: עוד רגע החופש נגמר. אתמול קמתי מוקדם, הלכתי עם הבנות לזריחה בים. היו שמים מעוננים, מים נעימים, מושלם! הרגשתי בחצי הדרך לגן עדן. חשבתי לרגע שאולי לא חייבים לסיים את החופש הזה. כמה שעות אח"כ כשהשעמום זחל להם עד קצות הציפורניים, כבר התחרטתי. ‘שיגמר!’ אמרתי לחברה, והיא סיכמה “החופש הזה, זה קצת כמו מאניה דיפרסיה”.
דקה אחר כך דיברתי עם יובל. יובל, איפה אני תופסת אותך?“
"אני בתקופת שיקום עכשיו”
“שיקום? ממה?”
“הייתי שנה במחלקה פסיכיאטרית, מאניה-דיפרסיה”
אני חושבת על הפרשנות שלפני רגע נתנו לחופש, ומוחקת אותה מראשי. איך לפעמים המילים לפעמים רצות לנו על הלשון, בלי שנתייחס לעומק למשמעות שלהן.
יובל אומרת שנדבר על זה. אחרי , אני יודעת כמה זה חשוב.
“בטוח?” אני שואלת, “לגמרי” היא עונה.
1. למה את רוצה לדבר על זה?
כדי לשבור את הסטיגמה. יש קודם כל אדם, אישיות ואח"כ יש את התסמונת שלו.
בגיל 18 אובחנתי כמי שסובלת ממאניה-דיפרסיה. מאז כל מי שפגשתי באוטובוס, ברחוב, בכל מקום פשוט סיפרתי לו על זה. אמרתי שאני מדריכה, מתנדבת בכל מיני מקומות, מפיקה של תיאטרון וגם יש לי מאניה-דיפרסיה. גם כשאני יוצאת עם בחורים, אני די מהר מספרת, שידעו מראש.
2. במה זה בא לידי ביטוי?
זה דפוס שאם אני הולכת אחורה, אני יכולה לראות אותו בחיים שלי, בין הלמעלה ללמטה. בצורה כללית אפשר לומר שיש את ה'היי’, שאתה כל הזמן מתפקד, מלא רעיונות, מאד יצרי ויש את ה'דאון’ שזה הפוך, אתה מאד דכאוני, לא יוצא מהמיטה.
מה שמסוכן זה שמרוב שיש מעברים בין 'היי’ ל'דאון’, זה שוחק את המחשבה הרציונאלית ואת הרצון לחיות. לכן יש הרבה אנשים שמתאבדים כי הם לא יודעים איך להתגבר על הפער.
3. מה הרגשת כשאמרו לך מה היא האבחנה?
די הוקל לי. פתאום הבנתי שאם יש סיבה למה אני מתנהגת ככה, אז יש גם טיפול ויש גם החלמה. את אמא שלי זה קצת הפחיד בהתחלה, כי היא למדה פסיכולוגיה והכירה מה זה אומר, אבל היא למדה לקבל את המצב לאט לאט.
4. מה הטריגר, מה גורם לך לשנות פאזה?
בפעם האחרונה למשל, התאשפזתי אחרי שנה של לימודים אקדמאים, לימודי עיצוב, שהיו מאד לא בריאים עבורי. אנשים עם הפרעות נפשיות, צריכים שעות שינה מסודרות, להימנע מחיים לחוצים, ובלימודים כל הזמן יש לחץ להיות הכי טוב, המון עבודות, זה היה ממש קשה.
זה עוד יותר החמיר כי באותה תקופה היה לי משבר בזוגיות, עם בן הזוג שהיה לי אז והיה ההצלה שלי לכל מיני רגעים קשים, הכל יצא החוצה, ואני נכנסתי למחלקה, לפעמים למחלקה סגורה.
5. איזה רישום יש לשהייה שם עבורך?
זה מאד תלוי באיזה מצב אתה מגיע, אם אתה ב'דאון’ אז אתה לא רוצה להיות בשום מקום, אתה חסום, אתה לא רואה. גם ב'היי’ יותר מידי זה לא להיט, כי מכניסים לך במחלקה הסגורה כל מיני חומרים שירגיעו אותך.
זה מין עולם שאתה מגיע אליו ערום – לוקחים לך את הבגדים, לוקחים לך הכל בעצם, כדי שלא יהיה משהו שיסכן. לא היה לי מטען לנייד, כי מישהו יכול לחנוק עם זה, או חפצים חדים.
למשל במקרה שלי תוך כדי 'היי’ אני מעצבת. לקחתי פיג'מות של המחלקה, חתכתי ועיצבתי מחדש לפי מה שאני רוצה..
6. אני מנסה להתייחס רק 'לשחרור’ הזה, הרבה אנשים 'נורמאלים’ לא מעזים לחוות אותו
זה נכון אבל שינסו את זה בלימודי עיצוב ושלא יבואו להתאשפז בשביל זה.. אחרי הכל אני מסתכלת על חברים שלי שנוסעים לחו"ל, לומדים, מתחתנים ואני מקנאה בהם. אני גם רוצה לחיות ככה, פשוט.
מצד שני אני לא נכנסת למסכנות. לא חושבת שזה רק אסון שיש לי את זה. אני יכולה לחיות עם זה ואני פונה לעולם עם מה שיש לי. ככה אני עוזרת לעצמי, ונותנת לעולם ממני.
7. מה עוזר לך להתמודד?
אני עדין בטיפול, שזה כדורים וגם טיפול פסיכולוגי. העבודה המשמעותית היא להכיר את עצמך, לדעת מה אתה יכול ומה אתה לא. אני למשל לא יכולה לשתות אלכוהול, לחיות חיים לא מאוזנים. חובה עליי לישון. ממש חובה, אחרת הכל מתהפך לי.
בנוסף יש את העבודה שהיא מאד תרפויטית עבורי, ומספקת לי קביעות ומשמעות למה שאני עושה. אני כל בוקר מתעוררת לסדנא שבה אני קולעת סלים, זה גם משהו יצרני.
8. איזה דבר את חושבת שיש לך בזכות זה?
אני הרבה יותר רגישה. אני יודעת מה זה קושי ולכן יודעת להעריך יום טוב או שיחה עם חברה. עוד לפני שאובחנתי התנדבתי בהוסטל של אנשים עם הפרעות נפשיות ומאד הבנתי אותם.
9. עוד לפני שאובחנת? את חושבת שזה השפיע במשהו?
כן, התנדבתי בגיל 17, הסקרנות משכה אותי לשם ואני מניחה שזה השפיע במובן מסוים. עם זאת, אחד המשברים שהיו לי שאושפזתי, היה שיחד איתי הגיעה לאשפוז אחת החניכות שלי.. זה היה לי ממש משבר.
10. מה את יודעת והרבה אנשים בחוץ לא יודעים?
אולי שלנפש לא שקטה יש גם יתרונות.
יובל.