תפריט
ארבע לפנות בוקר. שדה תעופה מלא בהמולה צבעונית של אנשים. העייפות מתמוססת אל מול התרגשות הילדים שממתינים בשער והנה עוד רגע יעלו לטיסה.
בתוך זה מבט של אישה זרה מרפרף על פניי וחוזר. היא ניגשת אליי ‘אני מכירה אותך׳ אמרה חצי בשאלה, חצי בקביעה. את מחולון? לא, אני עונה. נסעתם שנה שעברה לאמריקה? ׳לא, לא לשם׳, עניתי ולא הוספתי מידע. נלחצת לרגע שאישה שמעולם לא פגשתי סודקת את האנונימיות הנעימה
חושבת על אותם מפורסמים שכולם תמיד מזהים. בכל מקום. רגע אחר כך, באוטובוס בדרך למטוס, היא ניגשת שוב ׳ניסיון אחרון׳ אומרת ׳אני פשוט אף פעם לא שוכחת פרצופים. אני בטוחה שראיתי אותך. יכול להיות שהתראיינת לא מזמן בטלויזיה? משהו על נשים?’
