יום 109, פטי. הפואטיקה של המורבדיות.

כך נפגשנו: המחשבה שעברה לי כשפסעתי על האבנים העתיקות בדרך לפטי, שיהיה לנו בטוח ראיון שמח. אחרי הכל, בוקר מקסים, שמים יפים, ים ואני בדרך לפגוש אותה במקום שלה בו נערכים אירועים. כך שלא ברור לי איך זה נגמר בשיחה על בתי עלמין ! אני יודעת שאולי לא בא לכם לשמוע את הצמד מילים המדכא הזה, אבל תהיו אמיצים, תמשיכו לקרוא.

 פטי עשתה תואר שני בתכנון בתי עלמין, בלימודי ארכיטקטורה בלונדון. היא מדברת על הנושא בחן רב, כאילו אנחנו מחליפות מתכונים לארוחת הערב… גם כל השיחה הזאת התנהלה ‘במשרד’ העתיק והמעוצב שלה, נתנו לי להרגיש מאד נינוחה עם הנושא. אז מה אני אגיד עכשיו? שהיה מאד מעניין לדבר על מוות? כן! היה מרתק.

1. מי רוצה ללמוד דבר כזה?

זה יותר מחקר, לא ממש לימודים

2. מה מעניין בזה?

המון דברים!  וואו מאיפה להתחיל? יש המון עניין..! דרך בתי עלמין אנחנו חוקרים איך אנשים התייחסו לעצמם. הדוגמא הכי קיצונית במרחק אטומי של זמן היא הפירמידות. הם מראות איך אנשים התייחסו למתים שלהם, לחיים שלהם, מה היו האמונות שלהם..או האינדיאנים שהיו עושים ריסייקלינג – שמים את המתים גבוה על ההר ונותנים לעורבים ולציפורים לבוא ולאכול, שזה דומה גם לרעיון ביהדות.

3. טוב, פתאום ככה זה נשמע אחרת

יש עוד המון, הנה דוגמא יותר קצרת טווח ה'ארלינגטון’ בארה"ב, בית עלמין שמסמל את מלחמת ויאטנם. שם אין אינדיבידואל, יש מלחמה. מה שרואים זה את המסה של האבדה הזאת לאמריקה. מה שהמלחמה הזאת עלתה להם. זה לא מפורק כמו בארץ שיש ארבעה פה וארבעה שם וכל אחד בבית עלמין שקרוב לביתו ואז המחיר על כל המלחמות לא בא לידי ביטוי.

4. מתחמם.. עוד רגע אשאל אם יש גם בתי עלמין עם יופי

בלונדון יש בית עלמין יפייפה ! קארל מרקס ופרוייד קבורים שם למשל. בית העלמין הזה נוצר בתקופה הויקטוריאנית, בערך ב- 1840 והוא תוכנן כפארק יש בו עליות ומורדות וכרכרות ואזורים מדהימים. אנשים מטיילים בו עם הילדים שלהם. זה מקום מאלף, גם היום שהוא מוזנח בכוונה וזה הופך אותו למסתורי בטירוף..את רואה שם את ההתייחסות של הויקטוריאנים למוות. הם הם היללו אותו ועשו מזה סיפור מהמם, על כל קבר יש איזה אריה ישן, מלאן קטן, מאד קסום.

5. במילים אחרות כל מה שאחרת מההר ההוא בירושלים

טוב בארץ זה בכלל סיפור אחר. יש היסטריה סביב המוות בגלל כל המלחמות, והדם ואדמה והאדם והגל-עד בכל פינה שמישהו מת, והמוזיאונים בתוך בתים עם תמונות שלו.. יש פה חוסר פרופורציה   בעיניי. חוסר יכולת לשים את זה בנישה הנכונה.

6. מאיפה זה בא לך כל ההתעסקות הזאת?

אני בטוחה שזה שהייתי בעצמי חולה בעבר, והצצתי על המקום הזה, השפיע עליי לחקור את הנושא, אבל לא רק זה. תמיד עשיתי את זה. אני חושבת שאנשים הזיזו את המוות כמחלה מדבקת. אנשים פוחדים לדבר על זה, חושבים שחיים לעולם ועד, אבל זה לא מדבק וכולם מתים.

7. זו התייחסות שאת מעבירה גם לבת שלך?

אני מגדלת את הבת שלי, שהיא כבר נערה, כשהמוות הוא חלק מהשיחה שלנו. זה לא נושא שהוא טאבו. אמרתי לה שאני יכולה למות.

8. לא חשבת שזה יפחיד אותה?

לא, להיפך. לדעתי היא גדלה עם חוסן בנושא הזה. היא אמרה לי 'אמא אני לא רוצה שתמותי’ ועניתי לה שאני אמות יום אחד אבל אני מקווה מאד שזה יהיה שתהיה יותר גדולה, אבל אני לא יכולה להבטיח. מצד שני כשאמא שלי נפטרה לפני 4 שנים לא לקחתי אותה ללוויה, זה היה נראה לי יותר מידי, אבל לחודש ולשנה, לקחתי. היא קבורה במקום מאד יפה..

9. אני לא הולכת לשאול אותך מה את הולכת לתכנן לעצמך…

זה נהדר לתכנן את זה אבל אני לא מתעסקת עם זה. אני גרה פה והמקום של בתי העלמין כאן מורכב, אצל החילונים הוא כלכלי ואצל הדתיים הוא אנטי האמונה שלי. נראה, זה לא כמו לפני 150 שנה אנשים מתו בבית. לא היו זורקים אותם לבית חולים שיגמרו שם, אלא לפני שמתו היו פותחים את הדלת וכולם באו לשמוע דברי חוכמה.

10. ועם כל זה, ביום יום שלך את עוסקת בשמחות, סוג של קצוות..

אני נוגעת באנשים בברית, בבר-מצוות, בחתונות ובלוויות. ארבע תחנות בזמן, והמעניינת מכולן עבורי, זו האחרונה..

אנחנו מסיימות את הראיון,עומדות בחוץ ומחליפות עוד כמה מילים ופתאום פרפר צהוב גדול לידנו על השמשה, מרפרף במלוא המרץ למעלה ולמטה. “זה סיום טוב”, אומרת לי פטי,“ פרפר חי יום אחד, ותראי איך הוא ממצה בו כל רגע” –

למקום של פטי >

 ———————- 

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים