תפריט
כך נפגשנו: הייתי בהופעה החדשה של בת שבע ‘שדה 21’. בתחילת ההופעה הייתי די מוטרדת, ניסיתי למצוא את הסיפור מהתכנייה, בעולם המופשט על הבמה. באיזה שהוא שלב חשבתי, מה היה קורה אם אוהד נהרין ישאל דווקא אותי, מה ראיתי. מה אני עונה לו?? בסוף התעייפתי מהמחשבות, והרשתי לעצמי ליהנות.
כשיצאנו ראיינתי את מיטל. היא אמנם ישבה כסא לידי, אבל מסתבר שהייתה בעולם אחר, תכף תקראו. אבל לפני זה- כשיצאנו מרחבת התיאטרון, נחשו את מי פגשנו? נכון, את אוהד נהרין.. הפעם כבר ידענו מה לומר לו, והוא אמר תודה.
1. מה הרגשת בהופעה?
הרגשתי בהתחלה שאני מנסה להבין מה הסיפור ואז.. איכשהו אמרתי לעצמי תפסיקי לנסות להבין, פשוט תרגישי מה הסיפור בשבילך, ואיכשהו זה הצליח, כי זה לקח אותי למקומות אחרים.
2. מה זאת אומרת?
שהייתי באולם, אבל לא באמת הייתי באולם. הייתי בכל מיני סיטואציות..
3. איזה?
פרידות. פתאום אחד הרקדנים ממש הזכיר לי אדם שנפרדתי ממנו. הרגשתי איך אחרי המון המון זמן שלא נפגשנו, אני מדברת איתו.. בגלל שזו הופעה מאד חושפנית, אנשים ממש זזים עם הגוף, יכולתי לנהל איתו מונולוג פנימי. זה היה מאד מאד חזק, מאד מוחשי.
4. איזה רגש עלה שם?
הרבה אהבה, והרבה עצב.
(– מרגישים, עיניים מתמלאות דמעות לרגע, יש שקט. ואז יש חזרה למקום ואנחנו ממשיכות –)
5. איפה התחברת לסיפור שסופר?
הזדהיתי מאד עם הילדה. היה רגע שהחלום שלה הופך לסיוט והאנשים הופכים לחפצים. הילדה עמדה וספרה אותם, ניהלה את כולם וכולם מאחוריה רקדו, הם לא ניהלו את עצמם..
6. מה זה אמר לך?
דרך המופע ראיתי כמה אנחנו יכולים להיות מתוכנתים. זה בולט לי מאד כי אני עובדת עם ילדים והרבה פעמים במסגרת העבודה, באים מבוגרים לצפות בי, אני מרגישה את ההבדל.
ילדים מאד מציפים את המקום הראשוני שבאדם, מקום נטול חסימות – תהיה אתה והכל יהיה בסדר. פשוט תהיה אתה..
בתור מבוגרים אבדנו את המקום הזה של הילדים.. נקודת המבט יכולה להיות מאד שיפוטית מאד מקטלגת, ומאד לא מאפשרת.
הפכנו להיות באמת חפצים.. די מתוכנתים, אנחנו יודעים בדיוק מה מצפים מאיתנו, מנסים להתאים את הציפיות שלנו לציפיות של האנשים סביבנו. אבדנו את הקשר האחדותי הזה שלנו עם היקום.
אבל סוף המופע היה מעודד..
7. למה?
בסוף המופע הרקדנים קפצו. שמעתי אנשים מאחורי אומרים 'הם מתאבדים’, ואני לא תפסתי את זה ככה. אני הבנתי שהם יוצאים לחופשי! כל אחד עולה וקופץ איך שבא לו, אחד עושה גלגול, אחד עושה סלטה, אחד פורש ידיים לשמים, ובעיניי זה המקום של המופע, השחרור!
8. רצית להיות שם?
כן וואי, רציתי להיות במקום המשוחרר הזה, הלא תלוי בתוך החיים שלי. לדעת את המקום שלי, בלי להרגיש שאני חייבת להיות שייכת דווקא לאיזה שהוא מקום מוגדר. זו רק אשליה שלנו שהחיים נתונים באיזושהי מסגרת, שאנחנו צריכים כל הזמן להתנהל על פיה.
מעניין לראות איך האומנות מכניסה אותך כביכול לתוהו, למקום בלי הגדרות, למימד אחר. תוך כדי החוויה אתה מאבד את האחיזה במה שמוכר לך, ואתה פתאום מגיע למקום חדש בעצמך. מקום שלא יכולת להגיע אליו אם לא היית יוצא לדרך.
9. וכל זה מופע אחד עשה?
כן, כן..
