יום 35, מיכאלה. שירת רבים

הוציאה ספר שירה, ‘בין הבגד לגוף’. זכתה בפרס ראשון של אגודת הסופרים העבריים להוצאת ספר ביכורים

כך נפגשנו: תמר אמרה שכדאי לי לדבר עם מיכאלה. לא הכרתי אותה מקודם, אבל תוך כדי שיחה ראיתי את החיבור המופלא לאודיה, ששוחחתי ממש כמה דקות לפני כן. זה לא רק ששתיהן חוזרות בתשובה, זו הבחירה של שתיהן ליצור מהמקום הזה ולשתף.

1. הרבה אנשים כותבים שירה. למגירה. מה גרם לך לרצות לפרסם?

קודם כל צריך להבין למה אני בכלל כותבת. תמיד עסקתי ביצירה כלשהיא. ציירתי, ניגנתי בעיקר רקדתי. בשלב יותר מאוחר פיתחתי את הצד השכלי, למדתי פילוסופיה ומחשבת ישראל ואז חזרתי בתשובה. בתקופה הזאת זנחתי את עולם המחול ועברתי לכתוב. זה הרבה יותר נגיש עבורי, והיום לשם מתנקזים הכוחות היצירתיים שלי.

הסיבה שפרסמתי הייתה כי זכיתי בפרס שמממן את ההוצאה של הספר. היו עליי לחצים להוציא, אבל אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה כך היום.

2. לא היית מפרסמת? או לא בדרך הזאת?

בדרך אחרת, הייתי מחכה להבשיל קצת יותר. הפרסום הוא סוג של הכרה ביצירה שלך, אני מניחה שזה צורך של כל יוצר. הכתיבה היא  לא רק דרך לביטוי ושחרור היא גם שיח, ומכאן הרצון שהדבר יצא לעולם. סך הכל כתיבה היא דבר מאד אינטימי ונעשית בחלל הפרטי. הפרסום של השירים הופך את  הכתיבה הפרטית לשיח. לפעמים  זה חוזר כפידבק  כמו שמישהו התעורר ליצור מזה או זיהה קול גלוי או פנימי , שדומה לשלו. אבל גם בלי הפידבק – מספיק שהמילים יצאו החוצה , הן כבר בעולם וזה כשלעצמו שיח בעיניי.

3. את עדין מזדהה עם אותו קול שנשמע בספר?

הספר יצא ב 2009 והוא חותם פרק בחיים שלי. היום אני במקומות  אחרים.

4. ספרי על מפגש שנולד בעקבות הזכייה בפרס

פגישה הזויה במיוחד, התרחשה בתקופה כשזכיתי בפרס, עדין לא פרסמו את שמות הזוכים האחרים, וגם לא את שמי:

חברה שכנעה אותי לעשות משהו שמגיל 16 לא עשיתי, לנסוע בטרמפים לים. בדרך חזרה, בטרמפ לירושלים, לקח אותנו בחור שהיה נראה מאד שושואיסט. חברות שלי דיברו איתו וניסו להבין מה הוא עושה, ואני נמנמתי מאחורה. ואז, הוא אמר שהוא יכול לספר להם משהו אחד על עצמו, וסיפר שהוא שלח את כתב היד שלו לתחרות להוצאת ספרי ביכורים והודיעו לו שהוא זכה בפרס במקום השני..

ושידוע לו שבמקום הראשון זכתה בחורה ושהציבו לה דד ליין להוצאת הספר ואם היא לא תעמוד בזה, הוא יזכה בפרס. פתאום כל הפרטים הצטרפו למשהו מאוד מוכר…הייתה שנייה של שקט ואז התחילו שאגות התלהבות באוטו כשהחברות שלי סיפרו לו שהמקום הראשון יושבת מאחורה… מאז אנחנו חברים מאד טובים ומצאנו עוד נקודות מפגש משותפות בחיים.

אגב, באותו שבוע מופלא, יצא לי גם ליילד אישה באמצע הרחוב ב – 3 לפנות בוקר, אישה בשם אפרת, שהפכה להיות חברה ותלמידת כתיבה, אבל זה כבר לסיפור אחר..

רוצים להתנסות בתרגיל כתיבה ממיכאלה? כנסו לכאן >

 —–

אהבתם? שתפו את הפוסט | הצטרפו לפייסבוק

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים