יום 134, מיכל. אין אמא ויש הרבה.

כך נפגשנו: את מיכל אני מכירה כבר הרבה שנים. כל שיחה, כל מפגש, כל התקלות אקראית מלווה תמיד – אבל תמיד – בהמון צחוק, ושמחה, חיוביות ויכולת להכיל. לכן הראיון הזה, שיצא קצת כבד, ממש לא אופייני, אבל הוא מלמד הכל.

רק אדם שיש לו יכולת לכבד כל רגש שחי בתוכנו, לחוות את העצב, את הכאב, את הגעגוע – במלואו, יכול להרגיש ולהכיל אנשים באופן כזה מדויק. מיכל דייקה לי את זה כשאמרה: “ההכרה הזאת בחשיבות העצב, היא לא פחות מחשיבות השמחה. כל קשת הצבעים הזאת, יוצרת תמונת חיים שלמה. בן אדם שלם”.

והאמת בכלל רצינו לדבר על משהו אחר,  אבל כבר במשפט השני באה האמא שחסרה לשתינו ו'השתלטה’ לנו על המילים.

1. עד כמה את מרגישה שהחוסר באמא שלך, מעצב את האמהות שלך?

האמהות הוא חלק משמעותי בחיי והיא מושפעת מהחוסר של אמא שלי, שהוא מאד נוכח בחיי. כאילו הבבושקה הפסיקה ואין את המעטפת.

2. איפה את מרגישה שהיא חסרה לך כילדה שלה?

הייתי בת 40 כשהיא נפטרה והילדים היו מאד קטנים, כך שהחוסר שלה מאד מורגש בחוויית האמהות שלי. אני מחפשת את המבט המתפעל שלה כאמא, כשאני מסתכלת על שלושת הילדים שלי. ילד תמיד זקוק בעייני למבט המתפעל של ההורה שלו, וחסרה לי ההשתקפות הזאת בעיניים שלה.

3. את יכולה לבטא את החוסר הזה במילים?

אלו ריחות, רגשות, ותחושות בגוף, רבדים שמאד קשה להעביר במילים וזה אחד התסכולים. זה אחד המקומות הכי בודדים בחיים. כמה שיש חברות ואחיות שלי, שעברו את זה, תמיד תהיה סביב זה בדידות, כי את מתגעגעת לאמא הפרטית שלך.

לא מזמן הייתי צריכה לכתוב בלימודים שלי על הזוגיות של ההורים שלי. לא יכולתי שלא להתחיל מהגעגוע אליהם. מהמקום היתום. השורה הראשונה שכתבתי הייתה ‘שהמילים מאד מעליבות את הרגש פה’.

אילו מילים יכולות לבטא געגוע וחוסר? את יודעת, אפשר לומר 'אני מתגעגעת’ 'היא חסרה לי’, אבל  תמיד שאני מדברת על הגעגוע לאמא שלי, אני מרגישה שהמילים מצמצמות את התחושה.

4. מתי היא בעיקר מגיעה 'לבקר’ אותך?

אני רוצה להגיד לך בקצוות – בשמחות ובעצבונות, אבל אצלי זה נוכח כל הזמן.

אני לא עצובה כל הזמן ואני לא בודדה כל הזמן, אבל זה יכול לבוא לי בבוקר פתאום, שאני קמה, ומאד בא לי לדבר איתה. כל הגוף שלי מתכווץ וזה רגע מאד בודד. אני יכולה להתקשר לאחותי ולומר 'יא איך אני מתגעגעת לאמא’, והיא תוכל לשאת איתי את התחושה, אבל עדין זה בתוכי. זה כל כך פרטי וכל כך אישי, ואז זה עובר.

לפעמים אני מרגישה שזה כמו צירים כאלה, בא ועובר. יש תקופות שיותר, כמו בבר המצווה של הבנים שלי, ויש תקופות שפחות, אבל זה תמיד נוכח.

5. הנוכחות הזאת, את לא מרגישה שהיא הפכה להיות מאישה שחיה לידך, לאישה שחיה בתוכך?

אני חושבת שזה כאילו אנחנו מייצרות אותה מבלי שהיא נמצאת, דרך המחשבות, דרך הגעגוע, פתאום אני שומעת את הצחוק שלה. מה שספגתי ממנה מאד נמצא בי.

הרבה פעמים אני חושבת דרכה, יוצא לי להגיד המון 'אוי אמא היתה עושה ככה’ 'סבתא הייתה אומרת ככה’.

עם זאת מאד קשה לי עם אמירות מנחמות כאלה שאומרות 'את יודעת היא בעצם איתך’ או 'היא רואה אותך’ כל הדיבור הניו אייג'י הזה, שאני לא יכולה להתחבר אליו.

שמעתי את זה לא מזמן בבר מצווה של הבן שלי. באתי מתוך בחירה שאני הולכת לשמוח. זה לא היה בתכנון שאני הולכת לשמוח, זה היה בטבעי שיקרע לי הלב שהיא לא שם, אבל שמחתי. אז שמעתי הרבה שאמרו 'אמא איתנו’ 'אמא מרגישה’ אבל זה לא, היא איננה.

6. זה כנראה עניין של פרשנות מהצד, לא קל לתמוך במישהו שמתאבל

הרגשתי את הדיסוננס הזה – מצד אחד זה אבל מאד פרטי, מאד שלי, ו'אתם’ לא מבינים אותי. במקום הזה מה שאני עושה זה להרחיק, ומצד שני לכעוס, שלא מבינים אותי.

אני זוכרת שלפני כמה שנים אבנר בעלי, העלה מילים שחקוקות אצלי עד עכשיו – שאני כל כך ניכסתי לעצמי את האבל, שלא נתתי לו את המקום להתאבל עליה, כי הוא מאד אהב אותה.

7. במהלך השנים מגלים הרבה צדדים לאבדן, מה הכי הפתיע אותך בהקשר הזה?

מה שעלה לי סביב המוות של אמא שלי ועד היום זה מדהים אותי, הוא כמה האין יכול למלא. כמה “אין” יכול לחיות בצד ה"יש".. ביחסים איתו.

יש כל מיני גישות שאומרות 'תראי את חצי הכוס המלאה’, 'תראי את מה שיש’.. זה לא מה שאני חושבת. בהסתכלות שלי אני חושבת שצריך לראות את התמונה כולה. מה שאין נוכח לא פחות ממה שיש. אני חושבת שנכון לכבד אותו…את האין…להכיר גם בחלק הזה.

אני תמיד מסתכלת על המשפחה שהקמתי ועל החיים שיש לי היום. עם זאת תמיד המבט הולך גם לאחור, לבית ילדותי ולזיכרונות משם. עולה לגעגוע לחוסר של ההורים שלי, וגעגוע למה שכבר לא יהיה לי, וזאת התמונה השלמה. מה שהותיר אותי משתאה זה כמה אני יודעת לחבוק ולאפשר גם את האין, לטוב ולרע.

בשביל המשפחה, מיכל אוסרי בן אור >

———-

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק   

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים