שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 105, נגה. הקלות הבלתי נסבלת

כך נפגשנו: לא היה לי פשוט לראיין את נגה. נגה פנתה אליי וסיפרה לי על פגיעה מינית שעברה במשך שנים ע"י גיסה. אדם שהוא חלק מהמשפחה, במקום שאמור להיות בטוח ומוגן.

נזכרתי בכתבות מהעיתונים ‘ההם’, אלה שאני תמיד אומרת לעצמי 'כאלה אני לא עושה’..עם הפרטים של מה היה ואיך היה, שאליהם אני לא רוצה להיכנס פה.

אבל נגה ביקשה משהו אחר. היא ביקשה עזרה דרך החשיפה הזאת, לתקן מצב אבסורדי שאינו נתפס – לא ברור מדוע מישהי שעברה חוויה כה קשה, ובשארית כוחותיה כבר אזרה אומץ להתלונן, צריכה להיכנס לסבך בירוקראטי בו זורקים אותה מאחד לשני, מתעלמים למשך חודשים, שהופכים לשנים, מתייחסים אליה כאל עוד 'תיק’ והחיים של כולם נמשכים תוך כדי.

רק לא של נגה.

נגה חיה בהמתנה מתישה, רגע רגע, דקה דקה. עינוי דין לשמו, מצד המערכת המטפלת. עוד מקום שאמור היה לשמור, להגן.

אם תוכלו לסייע לבקשה שמופיעה בסוף, מוזמניפ לשלוח לי למייל ואקשר בינכם.

1. למה את רוצה להתראיין דווקא כאן?

ניסיתי. התראיינתי לפני שנה ל – '7ימים’ וחשפתי את המקרה. אחר כך הגיעו פניות נוספות מערוצי תקשורת גדולים. כולם מאד התעניינו בסיפור, נפגשנו, היו תחקירים. תמיד זה נפל כי אני לא רציתי להתעסק בסיפור עצמו, אלא במה שאני מנסה לקדם, וזה לא הספיק להם. אמרו במפורש שצריכים את הפרטים של מה היה שם.

2. מה המטרה שלך היום?

אני  מאד רוצה להביא לחקיקה, שיוגדר פרק זמן הגיוני, מרגע שמגישים תלונה במשטרה עד שיש החלטה מה עושים עם התיק. אם ממשיכים ומגישים כתב אישום או לא. לא שזה סוגר את הסיפור, כי במשפט, מחכה עוד תהליך ארוך, אבל אני מתייחסת לפרק זמן האבוד הזה שעד שיודעים אם יש משפט.

3. למה זה חשוב לך?

כי ההמתנה הזאת, האין סופית, הלא מוגדרת הייתה עבורי עוד התעללות.

בהתחלה דווקא הכל הלך מהר. הגשתי תלונה במשטרה, זומנתי לשיחת עימות טלפוני ואחר כך במפגש. יצאתי משם בתחושה טובה. החוקרת המקסימה שהייתה לי אז אמרה 'נתראה בבית משפט ואחר כך בחתונה שלך’.

הייתי בטוחה שזה תהליך שיתקדם וזמן קצר לאחר מכן ייסגר. לא תיארתי לעצמי שזה ייקח חודשים על גבי חודשים, למעשה שנתיים וחודשיים שלמים ! עד שמישהו אמר לי שסוגרים את התיק.

4. מה עובר עליך באותה תקופת המתנה הזאת?

זו הייתה תקופה בלתי נסבלת. כל בוקר להתעורר עם סימן שאלה ענק ולשאול את עצמי מחדש 'נו היום יתנו תשובה?’ כל טלפון היה מקפיץ אותי. היו ימים שהייתי מתעוררת עם המשאלה הזאת שהלוואי היום זה יקרה, והיו ימים ששאלתי את עצמי 'למה עשיתי את זה ודיברתי’

זה לחיות בחוסר וודאות מטורף, שזה לא עוזב גם אם מתפקדים ועושים דברים אחרים. זה כל הזמן נמצא, מתסכל, וככה זה נמשך לאורך שנתיים!

5. מה רצית שיקרה עם התיק?

בתוך תוכי אפילו פחות רציתי שהוא  ייענש. יותר ייחלתי שהוא יודה! שאני לא אהיה לבד בסיפור הזה, שלא יגידו שאני משקרת..!

6. זה מפתיע, זה לא הדבר שאת מצפה לשמוע..לא רצית שיענש?

יש משהו בתוקף של ההודאה שלו, שרק אם זה יצא מהפה שלו, זה יהיה אמיתי, אחרת זה לא משכנע אותי. גם אם אנשים פי מיליון מלומדים ממנו ושאני מעריכה מאד יגידו שאת לא משוגעת וההתנהגות שלך נורמאלית, ושאת לא אשמה ושזה לא את שרצית את זה וטיפול רציני, כלום מזה לא באמת עוזר.

אני  אחרי 3 וחצי שנים מאז, ועדין נשאר לזה המקום. אולי ביום יום אני מצליחה לשכנע את עצמי, בעומק זה עדין קיים.

7. והוא לא אמר..

הוא לא אמר וזה עשה בלאגן שלם בבית.. אני באה ממקום שגדלתי לצילו של אבא שלי, איש גדול והיה נראה שזה הבית המושלם לגמרי, עד שהסיפור התפוצץ. וזה באמת היה הבית המושלם! הייתה לי ילדות מקסימה.

8. נחזור למטרה שלך, לחקיקה, מה תגדירי כפרק זמן הגיוני לקבלת החלטה?

הזמן הנורמאלי זה מקסימום עד שנה ו – 4 חודשים כדי לדעת לאן הולכים עם התיק, עם כל ההבנה למצב הפרקליטים ולעומס שלהם.

9. זה גם המון זמן

אבל לפחות אתה יודע מתי יש לזה סוף. יש תאריך מוגדר. בזמן שהגשתי תלונה, לא העלו את העניין הזה, לא היה לי מושג שככה זה יהיה. הנה עד היום למשל לא קיבלתי הודעה רשמית..התיק נסגר מחוסר ראיות, עוד דבר אבסורדי שאני צריכה לאסוף ראיות בגיל 9..

10. מי היית רוצה שיעזור לך לקדם את זה?

אני פתוחה לכל אדם שיכולה להיות לו יד בעניין. זו הבקשה הקטנה – גדולה שלי.

11. יש לך כח להמשיך להלחם?

כן, להלחם לטובת העניין באופן כללי אבל לטובתי הפרטית כבר לא ממש. אולי מתישהו אגיש ערר, אבל חשוב לי לקדם את העניין גם אם שלי אבוד.

זה הדבר הראשון שאמרתי לעצמי כשאמרו לי שסוגרים את התיק, שלא אניח לזה. לא הגיוני שזה קורה ככה בלי סוף, לכל כך הרבה אנשים.

12. בת כמה את נגה?

בת 20.

 ———————- 

 

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים