שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 168, רוני. ‘לא זורקים ילד’

כך נפגשנו: הרבה פעמים כשאנחנו פוגשים אנשים עם דעות קיצוניות, שונות מאיתנו, צורת חיים אחרת, אנחנו ממהרים לסמן אותם ולהפריד מאחורי הגדר, כאילו אם רק יתקרבו, משהו מהם ידבק בנו וילכלך.

אבל מה קורה אם האנשים האלה, הם הילדים שלך? מה קורה אם גידלת, השקעת, חינכת, הבנת שאתה רק הצינור לילד, אבל יום אחד הוא מגיע אליך ונראה הפוך לחלוטין ממה שכיוונת. כמה סובלנות תגלה אז?

רוני היא אמא של שרונה, שראיינתי שבוע שעבר. צריך לקרוא את הראיון עם שרונה כדי להבין את מה שרוני מדברת עליו כאן, במבטא הזה האמריקאי, שעוד דבק בלשונה.

גם המילים המשובשות בעברית, לא מסתירים לרגע את אהבתה הגדולה לארץ הזאת, לעברית הזאת ולמרות כל השוני, לילדה שלה, לבתה.

1. מתי התחלת להבין שהבת שלך משנה דרך?

יום אחד שרונה באה אליי ואמרה שיש חוג בחנוכה באיזה מקום על יהדות. לא ידעתי מה זה, אמרתי לה שזה טוב לדעת יותר יהדות. אני ילידת בוסטון, זה היה זר לי, אבל בעלי ממשפחה מסורתית וסבא שלי היה רב.

לא הבנתי שהיא הולכת לסמינר של חוזרים בתשובה. חשבתי שבגלל שהיא למדה 'ידיעת הארץ’ אחרי הצבא, זה יעזור לה להבין יותר. אמרתי 'תלכי, מה זה יכול להיות’. היא נסעה לשבוע, בעלה והתינוקת נשארו פה.

ואז נסענו לבקר אותה שם.

בדיוק היו שם כמה מאות חבר'ה צעירים שהקשיבו לבחור אחד, שצעק נגד המדינה ונגד כל מיני דברים. שרונה קמה ויצאה ובעלי אמר אנחנו הולכים הביתה, 'איפה נפלנו’ , שרונה בעצמה אמרה 'מה זה הם משוגעים, איך הם מדברים נגד המדינה’.

2. ועם זאת הגיעה החזרה בתשובה

זה לא נגמר בזה, יש להם שיטה.

הם מכירים את החב'רה, מזמינים אותם לשבת ברעננה ושרונה המשיכה ללכת. יום אחד היא באה הביתה עם כיסוי ראש, ובעלה נכנס עם כיפה.

השלב הבא היה שהרב אמר להוציא את הילדה מכיתה א’ בבית רגיל, ולרשום אותה לבית ספר חרדי. זה היה אסון, הילדה לא הבינה מה קרה לה, פתאום לבשה גרביים לבנות וחצאית ארוכה, החיים השתנו.

3. איך את חווית את השינוי הזה?

זו היה קשה. לא הייתה סבלנות בכל צד. הם גם גרו במושב לידנו והיה לנו קשה לקבל אותם ולהם אותנו. הם עשו מה שאמרו להם. בסוף הם עזבו את המושב, עברו למקום חרדי ומשם לבית מאיר ומשם לאיתמר.

4. זה כבר לא רק עניין של חזרה בתשובה

הם עברו לגור באוהל צבאי כמעט שנה, חיכו לזכויות לבנות שם.

5. אוהל?

בהתחלה אברי בעלה, גר בטנדר, בלי מים ואוכל, ושרונה גרה למטה יותר ועלתה עם טרקטור להביא לו מים ואוכל. אני אמרתי שהם נפלו על הראש, היא בהריון, יש להם  7 ילדים והם גרים באוהל !

עם זאת, כל פעם שבאתי לבקר ראיתי איך הם ארגנו לעצמם את החיים שם בצורה מסודרת. האוהל למשל היה דוגמא ליופי וניקיון, לא ראית דבר כזה, הכל מטופח ומסודר.

אחרי תקופה כבר אמרתי לעצמי שאולי הם משוגעים, אבל הם מסודרים ומאמינים במה שהם עושים. זה כבר לא דת, זו אהבת הארץ ואת זה אני בהחלט יכולה להבין.

6. מאיפה את הגעת לארץ?

באתי מאמריקה. התאהבתי מייד בארץ. אין לי מילים לתאר איך התרגשתי כשבאתי לפה ושמעתי עברית. הרגשתי שכל אבן היא שלי, כאילו שפעם הייתי פה. הייתי עם ילדים קטנים ואף פעם לא אמרתי בצער שעזבתי מקום אחר ושקשה לי.

7. האהבה הזאת לארץ חיברה בניכם?

ראיתי ששרונה הולכת לכיוון שהיא מאמינה בארץ שלה ומוכנה להקריב כל כך הרבה בשביל זה. זו הנקודה שהתחלנו להבין אחד את השני. הבנתי אותם שזו הארץ שלהם והם רוצים לעשות, זה ענה לי ולבעלי על הכל. זה לא רק לשבת בבני ברק ולחכות למשיח.

גם באותה תקופה הילדים היו כבר בלי גרביים ארוכות וכל הסמלים מבחוץ. שרונה עצמה הלכה עם מכנסים וטוניקה. משם היה הרבה יותר טוב. נסענו אליהם כל הזמן לאיתמר, גם כשהיה קשה, גם כשהיו פיגועים והיה מפחיד.

8. מה גילית בגלגול הזה של הפירוד והחיבור?

הכרתי את הבת שלי מחדש. ראיתי שהילדה לא רק אוהבת לבלות ולטייל, חשבנו שמה שחשוב לה זה רק הדת וזה לא ככה. היא אוהבת משהו שיקר לנו מאד, אהבת הארץ, אהבת היהדות ויש לה ידע עצום, וזה חשוב לה.

גם לה לקח זמן להבין לקבל אותנו כמו שאנחנו, ואנחנו ניסנו לבוא לקראתם ולשמור על אוכל כשר בבית למשל. (טוב זה לא כל כך הלך, היום יש חד פעמי..).

9. בדיעבד, מה צריך כדי להצליח לראות את הילד, מאחורי הדעות השונות?

צריך הרבה סבלנות

צריך מזל שיהיה רב, שלא ייתן רק אהבה של אלוהים, אלא גם אהבת הארץ

וצריך כבוד להורים – יש לנו חברים ששני הילדים חזרו בתשובה ואבדו איתם כל קשר. את לא יכולה לצפות שההורים יחליפו את איך שהם חיים. זה לא מספיק שהרב יגיד שהיא צריכה כיסוי ראש.

10. היום את מבינה את הכח של האמונה הזאת, את המעטה שהיא שמה על העיניים?

תראי, אם היה אחד הילדים שלנו היו אומרים שהם לא הולכים לצבא, זה היה גומר את בעלי. אין לנו על מה לדבר. בלי לאהוב את הארץ ואת המדינה ולשרת בצבא ולדבר עברית – זה לא היה הולך.

מצד שני עם כל האמונה, יש לנו בן צעיר שנהרג בתאונת דרכים, אז הבנו שאי אפשר לוותר על ילד. אנחנו אומרים צריכים לקבל אותם כמו שהם, לא זורקים ילד.

היום הגענו לשלב של אהבה אינסופית בינינו. לא מזמן באזכרה, הילדים עשו לנו הפתעה – בבוסתן שהקמנו לזכר הבן שלנו, הם הכינו שלט ענק מגולף בעץ ועליו ברכת האילנות, את מכירה את הברכה? זה אומר תודה לאלוהים שלא חיסר כלום בעולמנו.

זה היה רעיון של שרונה. מה יכול להיות יותר טוב מבת שחושבת ועושה להורים ולאח שלה, וזו שרונה, בשקט. בצניעות.

רוני קדיש.

  להגיב בפייסבוק  | ניוזלטר שבועי | כל אוגוסט |דף הבית

 

           Email Marketing Powered by MailChimp|    יוני     נשים 365

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים