שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

יום 93, רות. היא ואני

כך נפגשנו: אתמול, ערב שבועות, בעודי מקלפת המון שום להמון פשטידות, הרהרתי ברות המקראית. חשבתי עליה באור אחר, מנקודת מבטי כיום, עם יותר הבנה, מה זה אומר לעזוב הכל ולהתמסר ללא נודע, לדבר החדש שבחרה בו.

מאד רציתי לדבר עם אותה רות מפעם, לשאול, להבין. לרגע ניהלתי איתה שיחה דמיונית, עד שנפל לי האסימון – יש לי את רות שלי ! טוב ‘שלי’ קצת מוגזם.. אבל באופן פלא יכולתי לשאול אותה, את אותן שאלות שהייתי רוצה לשאול את הרות האחרת..

למי שצריך רענון, כאן הסיפור על רות ונעמי כאן בקצרה.

1. עד כמה את מזדהה עם אותה רות מקראית?

התחושה שלי לנושא הזה, קשורה מאד לעניין של שייכות ונפרדות. אני מסתכלת על אותה רות שעברה למקום שהיא לא שייכת אליו, אבל התחברה אליו, וזה מהדהד בתוכי.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מסתכלת על מפת העולם ולא מבינה מה זה הדבר הזה, שחילקו להרבה מדינות, כל הקווים האלה, חלקם ישרים, למה צריך את החלוקה הזאת? את הגבולות? והאמת שזה קיים גם היום…רק שהיום אני מבינה עד כמה לפעמים אנחנו צריכים אותם, את הקווים האלה.

לפעמים אנחנו זקוקים להם כדי להגדיר יותר ברור “מי אנחנו” בתוך כל השייכות הגדולה.

2. למה את מרגישה שייכת?

אין לי תשובה ברורה, כי ברגעים שונים אני שייכת למקומות שונים. לפעמים אני מרגישה שייכת רק לעצמי, לא ממקום בודד, אלא לתוכי, ודרך זה גם למשהו רחב וגדול מאוד.יש זמנים שהחיבור הוא למשפחה הקטנה שלי או הגדולה שלי, לחברים ובכל מיני רגעים שמפתיעים אותי אני מרגישה שייכת לעם, לתרבות שלנו.

לפעמים אני שייכת לתרבות אחרת לגמרי, שזו התרבות האינדיאנית. היא ממש “מדברת אלי” ואפילו חלק ממני, החיבור לתרבות האינדיאנית ,הינו גם כלי עבודה שלי. אני משתמשת בעבודתי עם אנשים בקלפי החיות האינדיאנים וגם מלמדת אותם. המסרים של החיות משמשים עבורי לא פעם כהשראה בסיטואציות שונות.

3. איפה הרגשת נפרדת?

בכל מיני שלבים ורגעים.למשל כשחייתי בחו"ל 5 שנים ושם ולא פעם הרגשתי נפרדת. יחד עם זה היו המון אתגרים מענינים, קיבלתי פרספקטיבה על החיים, על מי אני, על מה יש לי לתת, על מה דומה מי בי בכל מקום שבו אני חיה, ועל השוני. דרך הזרות יכולתי לראות את עצמי, את האיכויות התרבותיות שבאתי איתן והן פתאום הודגשו.

עבדתי בחו"ל, נתתי טיפולים, והעברתי סדנאות, לאנשים שכאילו יש בהם משהו מאד שונה, חיים בתרבות אחרת. יחד עם זה, התבהר לי עד כמה אנשים זה אנשים. הבעיות שיש להם, ההתמודדויות, הם חוצי  גבולות.

לפעמים אני מרגישה שהדבר הזה של עמים וארצות זה כמו אשליה. מצד אחד אנחנו מזדהים עם תרבות ומסורת, ומצד שני יש אנושיות שהיא מעבר להכל.

4. אז מה מחבר בין השייכות לנפרדות?

שייכת ונפרדות זה כמו חוט דק שנשזר לאורך החיים,  יש איזשהו ריקוד עדין  שקיים בניהם, בחיים שלי ושל הרבה סביבי. היו שנים שהייתה לי הסתייגות מעניין השייכות.

הרגשתי שהשייכות מגדירה ומצמצת מידי. יש דיאלוג בחיים שלי לגבי הנושא הזה. עד כמה אנחנו עצמנו ועד כמה אנחנו חלק מ-, משויכים. עד כמה אנחנו מסתדרים עם שוני של אחרים ומכבדים אותו.

5. עד כמה את פוגשת את השוני בחיי היום יום שלך?

אני פוגשת את השוני כל הזמן, כל יום. בין אם זה עם אנשים מאד קרובים אליי, שבאים מתרבות אחרת ובין אם זה בעבודה שלי. השוני הזה מעניין אותי, הייתי אפילו רוצה להרחיב אותו. להכיר עוד תרבויות. זה יוצר אצלי דיאלוג מפרה ומאתגר.

6. לאן היית רוצה לנסוע?

הייתי נוסעת לראות מקומות שחיים בהם אינדיאנים,  אבל זה כנראה היה מוביל אותי לכל מיני סיבובים והרפתקאות בתרבויות שונות והייתי מחפשת ללמוד על ההתיחסות לחיים במקומות האלה, על החוכמה שלהם ועוד.

7. התרבות האינדיאנית מדברת על חיות, לאיזו חיה את מרגישה שייכות?

כרגע אני מרגישה הזדהות עם הארמדיל. הארמדיל רגיש מאוד, מרגיש אחרים, מכיל אותם, הופך להיות “הם” והשיעור שלו הוא כל פעם  מחדש להגדיר את הגבולות שלו

8. יש חיה שהיית רוצה להרגיש עוד יותר שייכת אליה?

כן. לדב-דובה. הדב לוקח זמן להיות בשקט, זמן לחלימה, להתכנסות פנימה, להתבוננות מעמיקה. הוא נותן לדברים “להתבשל” ואז פועל מתוך חיבור לעצמו ולמען החלומות שלו.

רות שר שלום. 

לאתר של רות >

צילום: נעה זני

——————

 רוצים-רוצות להגיב    ? היכנסו כאן לפייסבוק

© כל הזכויות שמורות לענת אור מגל

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים