תפריט
כך נפגשנו: אחת ההמלצות של חן הייתה לדבר עם שרית. באווירת השבוע האחרון, היה נראה לי די טבעי לדבר עם מישהי שעוסקת בקולנוע, בימוי, הפקות ואם אתם זוכרים את הראיון של חדוה מיום שישי (לא שאפשר לשכוח..), אז שרית עוסקת גם בפוטותראפיה. הפעם תוכלו לשמוע בקול ראשון מה זה אומר ועושה, ולסיום .. ארגנתי לכם, בזכות שרית, מתנה מקסימה לחג..! חג שמח!
1. איפה התחלת?
בגיל 20 באולפני הרצליה, יושבת בחדר חשוך עם אוזניות, צופה מהבוקר עד הערב בסרטים מצוירים לערוץ הילדים
2. נשמע מצוין
לא אחרי שאת עושה את זה במשך שנתיים..(–צוחקת–)
אבל מאז צברתי 14 שנים של ניסיון מאד רחב ומגוון בכל מה שקשור להפקות, בימוי ותוכן, בקולנוע ובטלוויזיה. הרבה מאד עשייה מסדרות לערוצי הילדים ועד לסרטים דוקומנטריים שהשתתפו בפסטיבלים שונים.
3. מה מעניין אותך לעשות עם כל הניסיון הזה הלאה?
בשנה האחרונה למדתי באוניברסיטה את תחום הפוטותרפיה, ריפוי באמצעות צילום. מה שמעניין אותי לעשות זה לפתח תחום שלא נחקר עדין, שזה ריפוי דרך וידאו. התחום עוד בחיתוליו מבחינת המחקר אבל הניסיון הרב שלי עם וידאו, דברים שעשיתי באופן אינטואיטיבי, לימדו אותי שיש פה הרבה מאד כח.
4. מה יש בוידאו שמאפשר ריפוי?
יש המון גישות, כל מטפל יעשה את זה אחרת, כי זה תלוי ביצירתיות ואיך את מפעילה את האנשים עם המצלמה. כשאני מביימת, בעיקר נשים, אני רואה שיש בזה משהו מאד תרפויטי עבורן, וגם עבורי.
5. מה את, שרית, מעבירה לנשים שמאפשר להן את הריפוי?
אני חושבת שיש משהו בדרך שבה אני נוכחת מולן עם המצלמה. מהר מאד נוצר דיאלוג מאד אינטימי. זה לא משנה אם אני מצלמת שעה או 6 שנים. בנוכחות הזאת יש משהו שאנשים מרשים לעצמם להיחשף
6. תארי תהליך ריפוי כזה, איך הוא נראה בתוצר הסופי, בסרט?
יצרתי סרט של 3 דקות שנקרא ‘שפת אם’. בחרתי 11 זוגות של אמהות ובנות וביקשתי מהן לחזור על משפט שמאפיין את הקשר שלהן. זה היה 'בואי לאכול’ 'את לא מקשיבה’ 'אמא אני לא יודעת מה לעשות עם הבחור הזה’ ועוד כל מיני.
הן חזרו כמה פעמים על המשפט ונפתחו סשנים שלמים של דיאלוג ועימות, דברים שלא עלו עד עכשיו, ובגלל הצילומים התאפשרה השיחה.
כיוונתי את המצלמה לאיברים שמבטאים רגש בעיניי: שפתיים, ידיים ועיניים. יצא מזה סרט שלא שומעים את המשפטים, אבל מרגישים את ההבעה, את המגע, הקשר, הרגש מאד מזוקק.
7. את לא מרגישה שדווקא הנוכחות של המצלמה, מגבילה ומייצרת מלאכותיות?
ברגע שכבתה המצלמה, שם פרצו כל העימותים.. מצד שני בסרט אחר , 'גולה סנגם – פרח האבן’ תיעדתי במשך 6 שנים שתי נשים, ליוויתי את חיי זוגיות שלהן. בהתחלה היה שם ממש משחק למצלמה, עד איזה שהוא שלב שאני והמצלמה הפכנו להיות זבוב על הקיר.
הייתה סצנה מאד חזקה שזה היה מאד מורגש. אחת הנשים צולמה שהיא סועדת את בעלה החולה בבית אבות, הוא במצב של הזייה, והיא בוכה ומטפלת בו. לא היה שם זיוף ולו לרגע, זה היה רגע מאד אותנטי.
הסתובבתי עם הסרט בהרבה הקרנות ושמעתי מהרבה אנשים את התגובה הזאת, שלא להאמין שהייתה שם מצלמה.
8. התנסית בעצמך בשיטה?
במהלך הלימודים עברתי תהליך של צילום עצמי. ההבדל בין כל סוג טיפול אחר, שכאן יש תוצר מיידי, והתמונה הולכת איתך דרך. אני ממש עכשיו מדפיסה 35 תמונות לעבודת סיום ואפשר לראות שינוי.
9. מה בולט לך?
במצבים שאת הכי מודעת ומנסה להיות משהו אחר מול המצלמה, זה לא עובד. יש תמונה שכל כך התאמצתי להיות במקום שאני לא נמצאת בו, בסיטואציה שעוד לא קרתה, שפשוט אחרי הצילום הקאתי במשך שעתיים..הזיוף נקלט. זה עשה רישום בפנים, אני אמרתי לעצמי שאני לא אזייף יותר בחיים שלי, אני לא אהיה שם יותר.
מצד שני תמונה אחרת ששחזרתי את עצמי מלפני 10 שנים, במקום שאני מאד משוחררת, עשתה לי מאד טוב. כשאני מסתכלת בתמונה אני מרוצה, זה נראה אמיתי. כי יש לי חיבור למקום הזה היום, של השמחה.
10. למה את הכי מתחברת בעשייה שלך?
לרגעים שבאמת יוצא רגש מזוקק מהבן אדם. אלו רגעים שהאירו גם אותי כצלמת ובמאית. למשל אותו סרט, 'שפת אם’ הוא רק 3 דקות אבל הוא נוגע ברגש כמוס אצל אנשים. זה סרט שממש יצא לי מהנשמה, מהמקום של האבדן של אמא שלי, ואני יודעת שזה סרט שנוגע.
שרית חיימיאן.
מתנה בשבילכם לחג – הסרט 'שפת אם’ > עריכה: שירה ארד
סרטים אחרים של שרית: (פיתוח ועריכת תוכן) | (תסריט ופיתוח) | אהבה ראשונה (בימוי)
