יום 161, שרונה. הו ארצי מולדתי, הר טרשים קירח

כך נפגשנו: אם מנתקים רגע את עניין הזוגיות מיום האהבה וחושבים עליו כקונספט, אפשר להקדיש להרבה דברים יום שלם של אהבה לא? למשל, לארץ הזאת.

שרונה חזרה בתשובה, יחד עם בעלה אברי לפני 27 שנה, מאז היא עסוקה בעיקר במימוש האהבה שלה לארץ ישראל. נסו לנתק את הדעות הפוליטיות שלכם, ורק תסתכלו על הדרך. על התעוזה. על המסירות והתשוקה ללכת אחרי האמונה, על האומץ (או לא אומץ) לבוא להר טרשים קירח בשומרון, לחזות מקום שיקרא גבעות עולם, ויהיה מפעל תוסס ופורח ולהגשים.

1. למה הגעת לשומרון?

זה מהלך פנימי שלם של אדם, קשה לתמצת לכמה שורות אבל ננסה – לפני 20 שנה היה לנו משק במושב בית מאיר. מקום טוב, היה לנו נעים לגור שם. באותה תקופה היו הסכמי אוסלו והיה חשש שימסרו שטחים של ארץ ישראל לרשות הפלסטית. אני ואברי בעלי החלטנו שמעבר לדיבורים בסלון, צריך לעשות מעשה ולעבור לגור ביישוב בשטחים האלה.

אברי השאיר לי את ההחלטה היכן לגור, כי היו לנו 7 ילדים קטנים ועניין החינוך היה חשוב לי מאד.

2. מה הייתה התחנה הראשונה שלכם?

בהתחלה הגענו לאיתמר. הסברנו במזכירות שאנחנו לא נשב בתוך הגדרות של היישוב, כי אנחנו אנשים של מרחבים. סיכמנו שהם ייתנו לנו 2 קרוואנים ואנחנו נשים אותם היכן שנבחר בתיאום איתם, וכך עשינו.

3. לא פחדתם לגור מחוץ לגדר?

אני לא יודעת כמה פעמים את עשית דברים מתוך אמונה ובדיעבד את מסתכלת עליהם ושואלת את עצמך ‘איך עשיתי את זה?’. ההחלטות של האדם מתאימות לכח שיש לו באותו זמן. לנו זה היה ממש בסדר. מה גם שאנחנו מתורגלים בלהרים מבצעים. לפני כן  כי הקמנו את בת עין, ואז היינו 6 משפחות. כאשר חזרנו לבית מאיר, האש עוד בערה בנו וזה היה מהלך טבעי.

4. מה הדבר הראשון שעשיתם אחרי שהנחתם את הקרוואנים?

דבר ראשון מסדרים גינה ובונים פרגולות, שיהיה לילדים חצר מוצלת להיות בה.

5. מה היה החזון שלכם? מה ראיתם שיגדל מהקראוונים האלה?

לא ממש ידענו מה יקרה, אבל הרצון היה לפתוח את המקום. אברי נקרא 'אבי הגבעות’, הוא התחיל את היציאה מהיישוב הישן ופתח דרך אחרת להתיישב בארץ. כאנשי התיישבות בארץ ישראל, זה היה נראה לנו החיבור הנכון, לצאת מהגדרות.

כשיצאנו מאיתמר, עברנו משם ל 2 גבעות אחרות, עד שהגענו ל'גבעות עולם’ על ההר. כל פעם ראינו את ההר הגבוה ממול ואמרנו לעצמנו שחייבם לשבת שם, גם מבחינה אסטרטגית והתקדמנו עד שהגענו לשם.

6. מה בניתם שם?

הקמנו חווה מאד רצינית שיש בה מגוון ענפים – יש ביצים אורגניות, עדר עזים ומחלבת עזים, יש כרם מאד גדולה ויקב, אדמות פלחה בהם מגדלים תלתן וחציר ויש כבשים לבשר, ומכון תערובת שמכינים מזון אורגני לבע"ח.

7. אני חוזרת שוב לעניין הפחד.. זה אזור עוין, היו המון פיגועים, אתם עם ילדים קטנים, צריכה שתסבירי לי שוב

היו המון אירועים ופיגועים אבל יש לי גבר גבר בבית ותמיד הייתה לי הרגשה טובה וישנתי טוב מאד בלילות. היו רגעים של תסיסה ואיום כזה או אחר, אבל אנחנו היינו על המשמר. תמיד דגלנו שהשמירה שלנו היא על עצמנו. אנחנו ולא חיילים. זו התפיסה שלנו, שמתיישב לא צריך כוחות אחרים ולהטריח את כל העולם ואשתו.

תמיד היו חבר'ה צעירים שבאו וגרו איתנו והיו ברשימה של השמירה יחד עם אברי. זה בעל הבית ששומר על המקום שלו.

8. אותו נוער מפורסם המכונה 'נוער הגבעות’

כל מה שבנינו שם זה בזכות צוות נאמן שתמיד התלווה אלינו. אלו חברה מדהימים, שחלקם המשיכו את דרכנו ועובדים את האדמה.

מנקודת מבט שלי, הנוער הזה שהגיע אלינו בגילאי 16 עד 40, זה נוער שלא מצא את עצמו במסגרות הקיימות, נוער שלא סיפקו אותו התשובות של הרבנים ומערכת החינוך, ובאו לחפש מקום בו הם יכולים ליישם את האידיאלים שבערו בתוכם. לפעמים הם אפילו לא ידעו להגדיר אותם במילים.

לולא הם, לא היינו שם. הם מסרו את נפשם, בעיקר ב- 10 שנים הראשונות של ההקמה. לא נתנו להם כלום, חוץ מפינה חמה, אהבה ואוכל. הם גם לא הסכימו לקחת. אפילו לא מעט כסף לנסיעות הביתה.

לדעתי המונח 'נוער הגבעות’ נולד כי רצו להלביש אותו על נוער ששורף מסגדים, זורק אבנים וזה ממש לא מה שהטפנו. הקו של אברי מאד ברור שאנחנו לא יורדים לרמה של צ'חצ'חים או עבריינים, לא גונבים, אלא ללכת בדרך של יהודי שגאה בשטח שלו.

זה התבטא בכל איך שחיים שם, גם באסתטיקה. אפשר לבוא ולראות שהכל מאד אסתטי, החצרות מסודרות, קמים מוקדם לעבודה, אין פה מריחה, אין 'סטלה’ מסביב. זה משהו מאד יפה.

9. ובתוך זה, היו רגעים ששאלת את עצמך 'מה אני עושה פה’?

רק לפני שנתיים, אחרי 17 שנה, שהילדים התבגרו התחילו השאלות ולכן עברנו לגולן ואנחנו על הקו הלוך חזור ל'חווה’. הייתה לנו תחושה שהזהות המשפחתית כאילו הלכה לאיבוד בתוך האידיאולוגיה. המעבר לגולן היה נטו כדי לחזק את הגרעין של המשפחה, כי החווה היא כמו קיבוץ קטן, תמיד היו עוד 30 אנשים בארוחה, מטבח משותף, הכל התערבב, והילדים קצת הלכו לאיבוד שם.

10. מה הלאה? את נחה עכשיו ?

אני לא יודעת אם אני נחה.. כי השנה האחרונה ברמת הגולן זה למשפחה פנימה. זו עבודה לא פשוטה לבנות חיים מחוץ 'לקיבוץ’.. אבל אנחנו מתמודדים ולומדים להכיר ולשבת מסביב לשולחן רק אנחנו, בני הבית ולא עוד 20 חבר'ה..

שרונה רן. 

להגיב בפייסבוק  | להרשם לניוזלטר שבועי | כל אוגוסט |דף הבית |

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים