תפריט
כשקמתי הבוקר וקבלתי 3 הזמנות לאירועי מחאה, החלטתי לוותר על הראיון שתוכנן להיום ולכתוב ראיון אחר-רישום מצב, על מפגש שהיה לי אתמול, במאהל המחאה פה בפרדס חנה, איתה ואיתם.
כך נפגשנו: שעת צהריים חמה במיוחד. מלא מעלות, גם בצל, אני מרגישה שאני תכף נמסה. מגיעה למאהל המאולתר בפרדס חנה. תופסת פינה על השטיח מתחת לסככה, ומצטרפת למעגל לא גדול, של אנשים צעירים. פעם ראיתי כאן הרבה יותר מהם.
יש פה עיתונאי מקומי, עם חולצת נטויז'ן, שכותב במחברת של ‘עלית’ ושואל שאלות. הפעם זו לא אני.
הבחורה שלידי מובילה את השיחה, נקרא לה ’היא’.
היא מסבירה לעיתונאי, שלא יסתכל רק על האוהלים, 'זה מאבק רחב, זה המאבק של כולנו’.
הוא שואל עוד ונראה שהיא מרגישה כמוני, שהוא כל הזמן שואל 'עליהם’. ניכר שאם היה מוותר על הסקפטיות, זו לגמרי יכולה להיות גם המחאה שלו.
היא, הגיעה כבר ביום רביעי האחרון והיא פה כדי להישאר. שום דבר לא נראה בה מחאתי. שתי צמות קצרות, פנים נעימות, קול בוטח וכנה.
מפרטת באוזניו את כל הסיבות שנמאס פה מהמצב. מצטרפים אליה עוד קולות – “קורעים ת'תחת ולא סוגרים את חודש. אין כסף לבית. אין כלום להשכיר. הכל נהיה יקר. בפוליטיקה לא סופרים אותנו, רק את הקולות שלנו בקלפי”.
היא והם מדברים בביטחון, בשקט, השיחה מאד מנומסת, מתנהלת בדיסוננס מוחלט לזעקה שעולה מהדברים הם אומרים.
'אבל מה אתם רוצים?’ הוא שואל 'לאן כל זה לוקח?’, מוסיף ומציין שבתל אביב יש המון אנשים וזה מאד מרשים, אבל פה 'זה באמת יעזור לשבת ככה?’
היא וחבריה ממעמד הביניים, שלובש את כתרו עכשיו, עונים לו. “זה עוזר. זה אנחנו כאן והם שם וזה כל מעמד הביניים. המחאה הזאת הייתה חייבת להגיע, ודווקא ממעמד הביניים. כל המהפכות הגדולות בהיסטוריה, גם במהפכה הצרפתית, מגיעות מסטודנטים, מהמעמד הבינוני, מאלה שלא עסוקים בהישרדות. אלה שעסוקים בהישרדות, מחפשים איך להתקיים ברגע הבא”.
כמו בתזמון מדויק מגיעה עופרה, אישה צעירה עם כלב וסיגריה. עברה לידנו הלוך חזור, ובסוף נעצרה
'מה זה פה האוהלים האלה?’ שואלת.
'מה זת'ומרת? לא שמעת חדשות השבוע?’
'כן שמעתי אבל לי באמת אין איפה לגור וחשבתי על אוהל. אני ה-אישה שצריכה את המאבק הזה. חשבתי אולי לקחת אוהל ולישון בים, אבל אולי בעצם אבוא לפה..’
'באמת אין לך בית? איפה את גרה?’
'בינתיים אני גרה פה בשיכונים אצל מישהי, אבל אני כבר חייבת לצאת משם. ניסתי למצוא פה דירה להשכרה, אבל המחירים כל כך עלו, אני לא יכולה להרשות לעצמי. פניתי לעמידר. אחרי שנים שלא העזתי..אבל הם לא מוכנים לעזור. אני בדיוק בדרך אליהם, עוד הפעם.. ’
היא מזמינה אותה לבוא להיות איתם. 'בואי לפה, זה גם שלך’
העיתונאי לא מקנה לעפרה משמעות מיוחדת וממשיך בשיחה. נראה שהוא בעיקר מופתע, בדיוק כמו הרבה בתקשורת, בדיוק כמוני וכמו עוד הרבה אנשים במדינה.
ההפתעה היא לא רק מהכמות האנשים שמחאה הזאת מאחדת וגורמת להם לצאת ולהשמיע את קולם, אלא מזה שבכלל אפשר למחות על דברים כאלה.
שנים שהייתה קבלה של הגזירות – הגבינה יקרה? תקני אחרת. אין לך כסף לקנות בית כאן? תעברי לפריפריה. ההתייחסות הייתה פנימית – 'לי אין וזה זמני’ לא כמחשבה ציבורית. הייתה תקווה 'נלמד, נעבוד, נרוויח, יהיה’.
עד שנוצר פה דור שבאמת מדבר הרבה וכל הזמן על כסף. אבל היום לדור הזה אין אופציות. אין גבינה אחרת, כי גם היא יקרה, אין בית בפריפריה כי גם פה, לפחות בפריפריה שאני גרה בה, כבר אין מחירים הגיוניים.
אני מסתכלת מסביב – יש מלא חומוס ששלחו. מישהי מחלקת קרטיבים. רענן מ'האוסף’ מוריד שולחנות וכסאות. הנס פלדה תרם את המיצב הממוחזר שלו, טיפה ענקית של מים, בנויה מעשרות בקבוקי מים קטנים ופתקים שמודבקים אליה מבקשים 'טיפה של צדק’.
כאילו יש פה אווירה של פסטיבל, גם כל הראסטות מסביב, האנשים הצבעוניים, אבל כשמסתכלים להם בעיניים אי אפשר לטעות. הם פה כדי למחות. הם צודקים. הם זה אני. הם זה אתם. הם זה אנחנו. הגיע הזמן!
