דף הבית » יום 156, שירה, האחות הגדולה

יום 156, שירה, האחות הגדולה

כך נפגשנו: אני תופסת את שירה בשעה די מאוחרת. אני תכף הולכת לישון. שירה רק מתחילה את הלילה. עוד שעה היא יוצאת לעבודה – לתקלט.

פעם תקלטה 5 ערבים בשבוע, בכל מקום שווה בתל אביב, היום זה כבר אחרת. שירה מבלה את רוב היום בחדר עריכה, עורכת סרטים עלילתיים ודוקומנטריים.

להיות עורכת וידאו זה תפקיד מרתק. זה כמו להיות רוקח של שיקוי טוב. מחליט מה בפנים, מה בחוץ, מה לשים ליד מה. לסנטז את הסיפור. לתת לו את העוצמות, את הניואנסים.

1. מה את הולכת לנגן להם היום?

אני עובדת הערב ב'סטראוטייפ’, פעם ראשונה שאני שם, זה אחלה בר. נותן תחושה מאד של ניו יורק מעוצב בשחור לבן ומאד מוקפד. אני אלך על פריי-סטייל הלילה, כל מיני סגנונות, בעיקר מה שהוא שחור ושבור. יהיו הרבה באסים בקיצור..

2. להיות עורכת וידאו זה לא קצת כמו לתקלט?

עריכה זה שילוב של לספר סיפור דרך קצב והרמוניה. בעבר הייתי שחקנית, והמעבר מתקלוט, למשחק, לעריכה, זה הדבר הכי הומוגני וטבעי עבורי.

ז'אן לוק גודאר אמר ש'עריכה היא פעימות הלב של הסרט’. עורך בלי חוש מוסיקאלי הוא קצת כמו גרפיקאי עיוור. עורך טוב חייב רגישות גבוהה לקצב ולהרמוניה של הסיטואציה שהוא עורך. לשים לב לניואנסים.

3. למשל ניקח 2 קצוות, מה בין עריכת דוקומנטרי לריאליטי?

מעולם לא ערכתי ריאליטי, אבל אני מניחה שבריאליטי עורך יחפש בעיקר את הצהוב והסנסציוני בסיטואציות בין אנשים, לעומת הדוקומנטרי, שבא להקיף מורכבות של דמות. את מנסה למצוא את הדבר מעבר לקלישאות, מעבר למובן מאליו, את הדברים שהופכים אותנו לבני אדם, כל המורכבות והסתירות, ואיך האדם מפגיש אותם עם הסיטואציה.

זה קצת כמו לשחק. את לא יכולה לקחת את ליידי מקבת ולהציג רק את תאוות הבצע שלה. את צריכה להבין איפה היא נשברת, למצוא את המקום שממנו מגיעה התאוות הבצע.

4. לערוך דמות בסרט זה לחיות אותה למשך ימים, את מפתחת קשר אליהם?

אני לגמרי מתאהבת בדמויות שאני עורכת. אני חולמת עליהם, קמה איתם בבוקר וגם, מוצאת את עצמי אומרת משפטים שהם אומרים.

למשל עכשיו זו סיטואציה קצת פסיכית. אני עורכת כעת סרט דוקומנטרי על מטה הפעילים לשחרור גלעד שליט. בחומר גלם יש הרבה הפגנות. מצאתי את עצמי הולכת בהפגנה בשבת ואני שומעת סיסמאות מההפגנה שאני עורכת, והן לא קשורות למקום שאני נמצאת בו כמו “גלעד עדיין חי” “ביבי הבטחת, ביבי תקיים”

זה פסיכי, ללא ספק אבל כשאת 9 שעות ביום, עם האנשים האלה למשך חצי שנה, את רואה אותם לפעמים יותר ממה שאת רואה את החברים שלך.

5. שמה שמעניין שזה חד צדדי..! את יודעת איך הם מתעטשים, אבל הם לא מכירים אותך..

לגמרי! לפעמים את יכולה לפגוש אותם ברחוב והם לא מבינים מי את. קרה לי שבאתי להגיד שלום למישהו והוא לא יודע מי אני בכלל. באותו מקרה הייתי עם הבמאית והיא אמרה לו שאני העורכת של הסרט..אבל אין ספק, הם לא מבינים באמת עד כמה את קרובה אליהם.

את לגמרי בתוך הראש שלו. בעיקר כשאת עורכת דוקו, זה כמו מישהו שמתבונן מהצד על סיטואציה על תהליכים אנושיים חברתיים, ולפעמים את כבר יכולה להקיש מה יקרה. צ'כוב אמר שהאקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. גם בחיים זה ככה.

6. תני לנו שמות של 3 סרטים ששינו את חייך

יש הרבה.. אבל מה שעולה לי כרגע זה:

של גודאר

’, שביים טרי גיליאם

ויש סדרת טלוויזיה מעולה 'קריוקי’ של דניס פוטר.

שירה ארד.

צילום: נועם אופיר ו'ארלה’, הצמצם הבוער

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים