יום 22 – תמר.  להכיר את החיים מהקרקעית.

עבדה במשך שנה בשלטר. מרכז לינת חירום לצעירות חסרות בית, מכורות ובזנות 

כך נפגשנו: מיטל סיפרה לי על תמר ועל עבודתה בשלטר. מקום לא פשוט. ניסיתי להבין איך בחורה צעירה, שלא באה מראש עם הכשרה טיפולית, יכולה להתמודד לבד עם משימה כזו עוצמתית. 

1. מה זה לעבוד בשלטר?

יש 2 שלטרים מסוג זה בארץ. השלטר הוא מסגרת לא שיקומית, אלא מקום שנועד לספק צרכים בסיסיים לנשים חסרות בית, מכורות וחלקן גם בזנות, כחלק מתפיסה של “מזעור נזקים”. לא כל אחת מסוגלת בכל זמן להיכנס לגמילה או למסגרות עם כללים, ובמצבים כאלה המדינה חייבת לספק מענה של מקום בטוח לישון בו, אוכל, מקלחת, ואנשים מיטיבים, פשוט כדי שיפגעו פחות ברחוב. גמילה כרוכה פעמים רבות בהתמודדות עם חוויית חיים בלתי נסבלת וזיכרונות כואבים, וזאת סיבה מרכזית להתמכרות לסמים, כחלק מ-SELF MEDICATION. בשלטר קיבלנו את הנשים הללו, שהחיים לא האירו להן פנים, בכל מצב- מסוממות, פצועות, מדברות או מסתגרות, בסופו של עוד יום קשה.

2. מה זה אומר מבחינתך לעבוד במקום כזה?

בשבילי לעבוד בשלטר היה לגעת בחיים בצורה בלתי אמצעית. אין מקום לחארטה, הכל חשוף. עצבים חשופים. ברוב השעות הייתי איתן לבד, ומתוקף התפקיד הייתי זמינה כל הזמן לכל תרחיש, בכל שעה. נשמתי את המציאות שלהן בשעות הארוכות של כל משמרת, ולקחתי אותן ואת הסיפורים שלהן איתי הביתה. הייתי חייבת להתמודד עם כל מה שהעבודה הציפה, כי זאת מסגרת שלא מסננת בשבילי שום דבר. מהבחינה הרגשית-נפשית, קשה להגן על הצוות בשלטר, מה שדרש ממני הרבה כנות ואומץ להסתכל למציאות שלהן – ושלי – בעיניים.

3. מה הרגשת ממש בהתחלה?

 זה היה מפגש מאד חזק עם אזור לא מוכר, ולקח לי זמן להבין לאן נכנסתי. אחרי שבוע שם נכנסתי להלם והיו כמה ימים שלא הצלחתי לדבר. לא שמעתי מה מדברים איתי. חוויה פיזית ממש. אני רקדנית, וחווה דברים דרך הגוף. בהתחלה הייתי מזועזעת מלראות אותן, את שפת הגוף שלהן. חלקן מאד כפופות. יש משהו בגוף שלהן, שנראה זקן, אפילו שהגוף צעיר בגיל. לא הבנתי איך אישה יכולה להגיע לזנות, צמד המילים “זנות מבחירה” מעולם לא הסתדר לי. מסתבר שהוא באמת לא קיים – הזנות היא מצב שב-99% מהמקרים מתחיל בהתעללות מינית בילדות.

הקושי הגדול שלי היה לפגוש את התהומות הנפשיים, ואת מה שהן השליכו עליי כאשת צוות.

4. כמו מה למשל?

את מה שהן עוברות ברחוב או בבית, הן משליכות על הצוות. הן נשים שורדות ויש להן חושים של חיה. הן מזהות אינטואיטיבית את החולשות והמקומות הכי כואבים אצל כל אחת, ופוגעות בדיוק שם.

אני זוכרת שאחת שהצעירות אמרה לי בהתחלה, “את עוד לא קיבלת את הכאפה של החיים שלך”, בביטחון מוחלט. אמרתי לה שאני חושבת שקיבלתי אותה. אחרי תקופה הבנתי שהיא צדקה. היא בעצם אמרה לי – מה את יודעת בכלל? את לא מבינה הכל, היו לך חיים אחרים, ורק נדמה לך שאת יכולה לעזור לי. לקח לי זמן לוותר על הפטרונות ולדבר איתן כאישה אל אישה.

5. איך יכולת להתמודד עם זה?

עם הדברים הכי קשים התמודדתי לבד, למרות שהייתה לי הדרכה מצוינת, אך היא הייתה בתדירות נמוכה מידיי. רוב הזמן הרגשתי בדידות גדולה, ובדברים שראיתי ושמעתי והרגשתי יכולתי לשתף משפחה וחברים רק עד גבול מסוים. 

6. את מרגישה שזה לקח ממך משהו?

אם הייתה לי אפשרות לבחור מחדש אם לעבוד בשלטר, הייתי בוחרת בכך שוב, ללא כל ספק. השלטר העביר אותי טרנספורמציה עמוקה, שהיה בה הרבה ריפוי בשבילי. הצעירות היו מראה להרבה דברים שלי. בדקויות, כולנו עוברים את אותם הדברים. בטווח הקצר איבדתי שמחת חיים ואיבדתי כוחות, שעם הזמן חוזרים אלי. אני עדיין בדיאלוג עם השלטר, וסיימתי שם עם הרבה אהבה.

היום אני מנחה סדנאות תנועה ויצירה, ולשמחתי יכולת ההכלה שלי ושל רגשות ומצבים נמתחה מאד. זה משפיע ישירות על הרגשות והסיפורים שנוכחים בחדר ויכולים לבוא לידי ביטוי, וגם להיות תחומים בקונטקסט מרפא ואופטימי.

7. זוכרת מפגש מכונן מבחינתך?

הייתה שבת שהייתי בה רק עם צעירה אחת. רוב הזמן היא הייתה מסוממת, חרדתית ותזזיתית. בשבת הזאת ישבנו ודיברנו, כי זה כל מה שהיה אפשר לעשות. התגלתה בפניי בחורה מדהימה, רגישה, אינטואיטיבית. היא סיפרה הרבה על הילדות שלה. באמצע השיחה היא שאלה אם אני עובדת סוציאלית, ועניתי שאני רקדנית. היא ניסתה להבין מה זה אומר מחול מודרני ואמרה לי שגם אם תבקש, אני בטח אתבייש להראות לה. עניתי בנדיבות שאני מוכנה בכיף, ואלתרתי משפט תנועתי קצר. כשהתיישבתי מולה, היא אמרה לי – בכל זאת את מתביישת. אי אפשר לעבוד עליה – זאת הייתה הפעם הראשונה שרקדתי מול קהל של אישה אחת. זה נורא אינטימי, ותמיד סירבתי. אני חושבת שזאת הייתה הדרך שלי לתת לה משהו, איזושהי תשובה, לסיפורים שהיא חלקה איתי.

8. מהן 3 הבנות חשובות שיצאת איתן משלטר?

ענווה – למדתי שם המון ענווה. למדתי מה זה לא להיות פטרונית, גם כשאני בעמדה של סמכות. בשלטר הצעירות יכולות לחוות שהכוח על החיים שלהן נמצא בידיים שלהן, ולאפשר מפגש שבו ההיררכיה שהן מורגלות אליה, נשברת. אנו נפגשות שם כבני אדם, כנשים, ובמהות כולנו שוות, גם אם בתפקידים אחרים. לדבר את זה שונה לגמרי מלהרגיש ולחיות את זה.

המפגש שלי עם כאב כל כך גדול היה התמודדות לא פשוטה. מצאתי שיש כאב שבלתי אפשרי להכיל, אבל גם אי אפשר לחסום. יכולתי רק לתת לכאב לשטוף ולעבור דרכי.

בסופו של דבר, מצאתי בשלטר אור. בהתחלה לא הבנתי למה הן לא מתאבדות. בתפיסה שלי  החיים שלהן לא נראו כמו חיים ששווה לחיות אותם. זה היה נראה לי גיהנום. בשביל מה לחיות ככה? להתגלגל מקושי לקושי , לחפש את המנה הבאה, ולעשות הרבה מאוד בשבילה. לאט לאט התחלתי לראות שיש אור בעצם החיים, בכל צורה של חיים. היה גם הרבה צחוק בשלטר, ונגינה ושירה. עצם הקשר היה מרפא. הן רוצות לחיות, ומחזיקות בציפורניים. הערצתי אותן שהן גיבורות ושורדות. גם להן יש רגעים של אור ותקווה, ויש גם נשים שמשתקמות.

9. יצא לך לפגוש מישהי שהשתקמה?

לפני כמה ימים פגשתי במרכז העיר מישהי שהייתה בשלטר וכל כך התרגשתי. היא הייתה נקייה מסמים, עם מבט טוב בעיניים עמוקות. היא פשוט הייתה יפיפייה. ברור לי שלא פשוט לה עכשיו, ומאד קל לפול שוב לסמים ולכל מה שמתלווה לרחוב,  אבל עכשיו היא מצליחה ויכול להיות שזה יהיה לכל החיים. 

תמר סידי, אמנית רב תחומית ומנחה סדנאות תנועה ויצירה. מייל >

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים