תפריט
כך נפגשנו: בגישוש ראשוני אחר הנקודה ממנה נצא לראיון, הייתה ביני ולבין תמי הסכמה שמה שלומדים מהסיפור, יותר חשוב מהסיפור עצמו. זה בדיוק מה שיש כאן – סיפור הלמידה.
תמי מרצה לרישום, וכפי שאתם יכולים לראות בעבודות, היא מלאת כשרון ורגש. עכשיו שאני כבר מכירה את הסיפור ואת העבודות, אני מתפתה לומר שנראה שתמי ניסתה להגיע לרישום המדויק של מה שהיא קראה לו בדימיונה ‘אושר’. שירטטה הרבה קווים במהלך השנים, עד שנוצרה הדמות המדויקת.
1. מתי היה הרגע הזה שממנו הכל השתנה אצלך?
הרגע שפגשתי את שרה'לה, שהיא אהבת חיי, היה רגע מכונן ששינה את חיי. עד אז הייתי נשואה, נישואים נורמאלים שנמשכו 20 שנה. אלו היו נישואים שניים, הראשונים היו 14 שנה. בשתי המקרים הייתי נשואה לגברים. עם זאת, ברגע שפגשתי את שרה'לה הבנתי שזה שונה מאד מכל מה שהכרתי עד אז, והחלטתי ללכת אחרי הלב שלי.
2. באיזה שלב היא הגיעה אליך לחיים?
בדיוק סיימנו לבנות בית. רצינו לצאת מירושלים ליישוב מחוץ לעיר. שנתיים השקענו בבניית הבית, ולבסוף גרתי בו בקושי 5 חודשים. הבנתי שבית זה בכלל לא איפה שהקירות נמצאים, זה איפה שנמצא הלב והחלטתי ללכת. פגשתי אישה שברגע שראיתי אותה הבנתי שהגעתי הביתה באמת.
3. איזו מין הרגשה זאת, כמו מה?
זה כמו שכל החיים שלך היית בתוך מסע של אי דיוקים – ההתפתחות נגיעה מאי דיוק אחד לשני. כל פעם את חושבת שהגעת, שאת שם ואז את רואה שזה לא בדיוק זה. יום אחד את פתאום מגיעה למקום הזה שאת מרגישה ויודעת עם כל הגוף והנשמה שזה, זה המדויק שלך.
הרגע הזה הוא מתנה גדולה. אני אדם חילוני, עם אחוז שכלתני מאד גדול בראייה שלי, אבל זה היה רגע שהתחלתי לחשוב, שיש משהו מלמעלה שמסדר את זה.
חייתי 56 שנה עד שפגשתי אותה, ועדין לא ידעתי ולא יכולתי להגדיר לעצמי, שאותה אני מחפשת. ידעתי רק שנפגשנו.
4. איך ידעת? מה נתן לך את הבטחון?
הכל מסתדר פתאום. זו תחושה של שלוות נפש שלא הכרתי לפני זה.
תמיד אמרתי שאני רוצה שקט, שאני רוצה לנוח, ליהנות מסתם, מהכלום. תמיד קנאתי באנשים שאמרו שמצאו שלווה במדיטציות, בהודו, בלימודים רוחניים, לי לא היה.
חשבתי שאמצא את השקט שלי ביצירה, שאבנה בית ויהיה לי סטודיו בתוך הבית, ומתוך זה תגיע השלווה. והנה הגעתי לבית החדש, ודבר ראשון בכיתי מרוב באסה.. אמרתי לעצמי 'מה זהו? עכשיו אזדקן לי מול הנוף המדהים הזה?’ לא באמת הרגשתי שאני בדרך לשלווה..
5. מה גילית על עצמך בשינוי הזה?
הבנתי שיש בי אהבה והיא קיימת בתוכי. מסתבר שהרגש ששרהל'ה עוררה בתוכי, היה בי כל השנים ולא ידע שהוא כזה. לא ידע את כמותו ולא את אופיו ולא את צבעו ולא את אינטנסיביותו, ופתאום הבין שזה שם. זה לא רק לאהוב אדם, אלא בכלל זה רגש של אהבה שקיים.
שרהל'ה תמיד אמרה לי שזה לא היא, שהיא רק הטריגר. בהתחלה לא הבנתי, אבל היום אני מבינה שהעולם פשוט נפתח לי.
6.
–אנחנו עוצרות רגע, מדברות על זה שלא הכל הוא חד מיימדי, שאין רק טוב. תמי מספרת על האנשים שנפגעו מסביב ולא הבינו ומוסיפה בתיאור מקרה קשה שהתרחש באותה התקופה–
אחרי 5 חודשים שאנחנו שתינו יחד, הבן הבכור שלי התאבד. הגיע מצב בו העצב והשמחה היו באותן בעוצמות, הכל היה קיים זה לצד זה.
כשהבנתי שהקשר שלי עם שרהל'ה הוא רציני, סיפרתי לכולם מייד. הוא היה היחידי שזהר משמחה בשבילי. הוא ממש לא שאל שאלות כמו מה יהיה איתי, או אתנו, הוא פשוט שמח ואמר לי 'אמא סוף סוף הגעת הביתה’. הוא ביקש מייד לראות תמונה, שאל מי זאת ואיך היא והציע שנפגש.
7. איך הגוף מכיל את 2 הקצוות העוצמתיות האלה?
אני לא רואה את זה כשני דברים מנוגדים אלא יותר כניואנסים של אותו דבר. זה רק אגו שמבדיל בין חיים למוות. אנחנו ביקום שיש בו את החיים והמוות בכל רגע, אצל כל אחד, כל הזמן. הדברים מתקיימים מכורח ניגודם. דבר לא עומד לבדו. יש לנו את החיים, בגלל שיש את המוות.
אני בכלל מלאת הערצה אל בני שבכלל שרד עד אז. אני יודעת מה עבר עליו, אני יודעת כמה הוא סבל בחיים האלה.
בדיוק עכשיו אני סוגרת את הארגזים שהבאתי מהבית הקודם, יש שם את הציורים שלו מכיתה ג’. הוא כל הזמן צייר את עצמו כמו סופר-מן, הוא כל כך אהב אותו. אמרת שאת רוצה לפרסם את זה ביום שישי? מעניין, זה בדיוק התאריך יום ההולדת שלו.
אסף, מוקדש לזכרו.
תמי בצלאלי-שוחט.
