תפריט
לפני שהגעתי לכפר אפילו לא דמיינתי שמסתתרת בו זירת שוורים מפוארת. לא במקרה. בשום מקום זה לא היה כתוב, ואם לא הייתי יצור סקרן שלא יכול להשאיר דלת אחת סגורה בלי לדעת מה יש מאחוריה, כנראה שהייתי מתעלמת משתי כנפי העץ הגדולות, שהיו סגורות בשרשרת ברזל. כשאני רואה שרשרת ברזל ומנעול אני נעשית עוד יותר סקרנית ואחרי כמה פעמים שעברתי ואלו עדין המשיכו להיות סגורות ומסגורות החלטתי להציץ. התקרבתי לשער והזזתי בעדינות את אחת הדלתות. יכולתי לראות חצר עם רחבה גדולה שיש ממנה כניסה עם כמה שערים למה שנראה כמו אצטדיון קטן. הקפתי את המבנה וניסיתי למצוא פרצה, ולא מצאתי.
לא הייתי צריכה להתאמץ. כמה ימים אח"כ לקחו אותנו ליריד חקלאי בבז'ה, העיר הסמוכה. כבר בכניסה לעיר היו מודעות רבות שהזמינו לתחרות קרובה בזירה המרכזית. ביריד עצמו היו לא מעט שוורים ענקיים, שטופחו ע"י הבעלים שלהם גם במהלך היריד עצמו. סרקו אותם, האכילו את הבהמות העצומות, ובעיקר הסתובבו עם חזה נפוח מגאווה.
חשבתי שבזאת נחשפתי למקסימום, אבל לא. ממש לפני שעזבתי, החלטתי ללכת לכיוון המנזר הנטוש, לתצפת על החסידה המקננת בראשו. שוב עברתי ליד הזירה אלא שהפעם בדלתות היו פתוחות לרווחה! לא האמנתי שזה קורה, ובהיסוס מסוים נכנסתי לרחבה. אמרתי בקול הי, אבל אף אחד לא ענה. המשכתי לאחד השערים וטיפסתי כמה מדרגות ואז, הו אז נחשפה ארנה עגולה רחבת ידיים. במרכזה הזירה, אדמה חומה צהבהבה, מוקפת אצטדיון אבן בוהק בצבעו לבן. סימונים אדומים ומעקות אדומים יצרו סדר. התיישבתי על מושב האבן, עצמתי עיניים ושוב דמיינתי. בתוך השקט והשלווה של אחר הצהרים היה קשה לדמיין משהו פרוע, אלים, איום של כאב, התגרות.
בעיקר ברגשתי שמשהו מאד מטריד, כמו רוח שלא מאפשרת מנוחה. מיהרתי לצאת, עברתי דרך אגן מים גדול וצינור שהיה זרוק ברישול. המשכתי משם ישר למעבדה. שם הדפסתי את הצילום שעשיתי לפני רגע, וצרבתי אותו בעץ. החזקתי את חתיכת הארנה ביד, מנסה להבין מה גורם לי להתרגש מהמקום הזה.
