דף הבית » שיחה – מריה, סורגת הקרושה

שיחה – מריה, סורגת הקרושה

מריה יושבת בפתח הבית הקטן. הדלת פתוחה לרחוב. היא סורגת קרושה. אנחנו מתקרבות ומייד היא מראה לנו את מה שסרגה, תוך כדי שהיא מברכת אותנו לשלום בפנים מאירות.

בואו תכנסו פנימה, היא מזמינה.

החלל הצר צבוע בירוק זרחני. מכל מקום מציצות תמונות פנים במסגרות בגדלים שונים. אני מצביעה על תמונה אקראית,

זו המשפחה שלך? אני שואלת את מה שמובן מאליו.

מריה מורידה את המבט לרצפה ומסבירה שמי שהצבעתי עליו כבר לא חי. זה מפתיע. הוא נראה בצילום בחור צעיר יחסית.

זה הבן שלי. בבת אחת הפנים החייכניות מתקדרות. מבלי ששאלנו החלה לספר כיצד מת.

זה היה ערב, ישבנו פה והוא אמר שהוא הולך לקפה, לקח את המפתחות המכונית ויצא. הוא לא חזר בלילה. בבוקר בעלי הלך לכיכר, לשאול אם מישהו ראה אותו.
אחד האנשים שם אמר לו – מה אתה לא יודע, הבן שלך מת! ככה, ישר.

באותו רגע רצינו למות בעצמנו. זה לא כמו מחלה שיש זמן להתרגל, החיים התהפכו בבת אחת.

אחר כך סיפרו לנו שהייתה תאונת דרכים. אנחנו הבנו שהוא כבר היה מת רגע לפני התאונה, הייתה לו בעיה בלב, וכנראה חטף דום לב ומת והרכב איבד שליטה.

אלוהים לא רצה אותנו איתו. השאיר אותנו פה, לחיות עבור מי שחי.
עברו שש שנים. הוא היה בן 48.

היום הנכד שלנו, הבן שלו, מגיע בכל יום שני לאכול איתנו בצהריים. הוא השמחה שלנו. הנכד היחידי.

תמיד תראי אותנו מחייכים ושמחים. בחוץ אני מחייכת, בפנים אני בוכה.
כשאני עם הקרושה, אני לא פה, אני נראית כאן ומרוכזת, אבל הראש שלי במקום אחר. אני חושבת עליו.

הדרך שלי לשרוד היא לחיות מיום ליום.

אל תפספסו שום מסע!
הרשמו לעדכונים